למה ירושלים? "כאחד שנולד וחי בעיר הזו כל חיי, ברור לי כל יום שאין כמותה. ירושלים זה לא 'עוד מקום מגורים'. הדור שלנו גדל על הסיפורים של ההורים שלנו שנלחמו פה, יש כאן שילוב לא ייאמן, לכאורה בלתי אפשרי, של תרבויות, מגזרים ושבטים בחברה הישראלית. כל זה ביחד עם הייחוד שלה לשלוש הדתות, עולם שלם של קולות וריחות שרק בירושלים מצליחים להתערבב יחד וליצור משהו שהוא רק שלה".
אז מה הלאה? "לצערי ירושלים תהיה הרבה יותר בנויה והרבה יותר לגובה. כילד, היינו יוצאים אחה"צ לשחק בהרים. חייבים לנסות ככל האפשר לשמור על האופי של העיר הזו. לשמר ריאות ירוקות. לשמר את האופי השכונתי שלה".
מה הסוד הירושלמי שלך? "לראות את העיר הזו קמה בבוקר. זה קרה לי פעמים רבות ומכיוונים שונים. בכל פעם הייתי רואה את העיר הזו באור ראשון מזווית אחרת, משכונה אחרת דרכה הייתי נכנס אליה. זה זמן למחשבות".
עם מי היית רוצה לשבת לדרינק? "הייתי שמח להיפגש עם מי שמוביל את המהלך המאחד במדינה, הנשיא ראובן ריבלין שנאם את 'נאום השבטים', כדי לשוחח על איך מאחדים. איך גורמים לאנשים להבין ממלכתיות. איך גורמים להם להבין שיש עוד ערכים חוץ מתחרות".
מה הכי גרוע כאן? "ראשית, גרוע זה עניין של נקודת מבט, של השקפה. הרבה דברים שנראים לנו גרועים עכשיו, אולי יתבררו כפחות גרועים בעתיד. בעיניי, העובדה שאין חזון ברור, אין חשיבה ארוכת טווח והכל נעשה כאן ועכשיו תחת הלחץ והחום – הוא בעוכרינו. זה, ביחד עם קידוש היחיד על חשבון האחר, קידוש המגזר אליו אני משתייך על פני הכלל – בעייתי".
מה הדבר הכי מיוחד שחווית בעיר? "התקופה של האינתיפאדה השנייה הייתה מעצבת עבורי. הייתי אז מתמחה צעיר בהדסה עין כרם. בכל יום היינו מקבלים במיון פצועים רבים. זכור לי מקרה שבו הובא חייל שקיבל כדור בחזה, שחתך לו את שריר הלב. לא היה זמן להעביר אותו לחדר ניתוח. צוות משולב של כירורגיה כללית, כירורגית לב-חזה וכירורגית כלי דם ניתח אותו בחדר הטראומה במיון. אני זוכר את הקריאה של האחות הראשית: 'מנחם, רוץ לחדר טראומה!' במשך יותר משעה קיבלתי מנות דם אחת אחרי השנייה והזרמתי אותן בלחץ לגופו של הפצוע תוך שהצוותים מייצבים את מצבו. אחרי שבועיים הוא יצא על הרגליים מבית החולים".
