"הייתי אז בן 12. גרנו כה חודשים במרתף. היו שם הרבה אנשים, ומשום מה, אני לא זוכר מאיפה היו האוכל והמים, אבל עברנו את זה", כך העיד רק לפני שנתיים אריה אבן ז"ל, הנפטר הראשון מקורונה בישראל, על חייו בשואה. "היו שם אמא ואח שלי שעכשיו בוונקובר. אני זוכר שהוא קיבל איזה פצע, אז הוא עוד לא היה בן 20. זה הסתבך שם, ואמרו לנו שיש באיזה מקום איזה רופא עם קליניקה, כמובן בלי מים וחשמל. השכבנו את אח שלי על משהו, ואמא שלי ואני לקחנו אותו לקליניקה. אז כבר היו כל הזמן הפצצות על בודפשט, בגלל זה - זה היה מסוכן".
אריה אבן ז"ל, תושב ירושלים שהיה הקורבן הראשון של מגיפת הקורונה בישראל, הספיק למסור את עדותו ליד ושם בשנת 2018, ותיאר בה את קורותיו וקורות משפחתו במהלך השואה. אריה נולד בהונגריה בשנת 1932. אביו גורש ב-1941 למחנה לעבודות כפייה של הצבא ההונגרי, ומשם הועבר למחנה הריכוז מאוטהאוזן. אריה נותר בשנות המלחמה הראשונות בדירת המשפחה יחד עם עמו ואחיו הצעיר.
"הוא סיפר שבהתחלה הם לא הרגישו לא מוגנים", סיפרה עופרה אבן, בתו של אריה. "אמנם זה בפרספקטיבה של ילדים בני 12-14 אבל זאת הייתה התחושה. אחר כך הוא סיפר שהכניסו לדירה שלהם עוד משפחות, והם חיו בחדר אחד. בהמשך את אבא שלו שלחו למחנה עבודה, אבל עדיין מחנה עבודה בבודפשט. אבא שלי סיפר שאביו אפילו היה מצליח לצאת ממחנה העבודה, מלווה בחייל, ולהגיע לביקורים בדירה שלהם".
"הוא סיפר שבשלב מסוים אמא שלו החביא אותו ואת אחיו בבית חרושת ליצור גבינות בבודפשט, והם נשארו שם לבדם", תיארה עופרה. "בשלב מסוים אמא שלו קיבלה התראה שהיא חייבת לאסוף את הילדים ולהגיע מהר לשגרירות השוויצרית. הוא תיאר כיצד אמא שלו הגיעה לאסוף אותם באמצע הלילה והם עלו בלילה על הרכבת הקלה. היא אמרה להם באיום הכי קטן לקפוץ מהרכבת. הם הצליחו להגיע לשגרירות שוויץ, בה גם סבו היה. נודע להם שלמחרת תהיה בדיקה והם יהיו חייבים לברוח משגרירות שוויץ. ארגנו להם עגלה עם סוסה והבריחו אותם לבית בחסות שגרירות שוודיה. שם הם חיו במרתף עם עוד אנשים, במשך מספר חודשים".
אריה תיאר שהות זאת בעדותו וסיפר: "הייתה שם צפיפות גדולה, שכבנו על הרצפה כמובן, לא היו מיטות. היה אוכל. לא היה לחם. אני יודע שביום השחרור כשהרוסים הגיעו, שחררו את בודפשט, אז קודם כל אמא שלי אמרה לי – 'תשכב עלי' כדי שהרוסים לא יראו. אחרי כמה חודשים הגיעו הרוסים עם משאית מלאה לחם וזרקו לנו לחמים. מאז אני מחבב את הרוסים".
בסיום המלחמה עלה אריה ארצה יחד עם קבוצת בני נוער אחרים, במסגרת תנועת 'הבונים'. "הם היו קבוצה של 11 בני נוער, הם יצאו במסע שלקח חודשיים כדי להגיע מבודפשט, עברו דרך מספר ארצות, הגיעו לאיטליה ושם הם המתינו לאונייה שתגיע לישראל, ועלו ארצה באוניית עצמאות", מספרת בתו.
"אבי עלה ארצה לבד. פתאום אני חושבת למה לא שאלתי אותו איך זה שילד בן 17 מחליט לעזוב את ההורים, אחרי כל מה שהוא עבר, ולעלות עם קבוצת נערים בגילו", סיפרה עופרה.
"כשהגיע גילו של אבי להתגייס, הוא עבר לחיפה לשירות בחיל האוויר. הוא היה טכנאי מטוסים, ואני יודעת שהוא מאוד אהב את זה. הוא נשאר בקבע כמה שנים. כשהוא היה חייב לעזוב מבחינה רפואית, הוא הכיר את אמא שלי שעבדה במשרד החוץ. הוא עבד במשרד האוצר, והם התמקמו בירושלים. לאורך השנים אמא שלי ניהלה קריירה של עשרות שנים במשרד החוץ, והוא עבד בהנהלת המכס במשרד האוצר".
אריה אבן חי שנים ארוכות בירושלים, בסיומן התגורר 4 שנים בבית הדיור המוגן "מגדל נופים", אותו מציינים ילדיו שאהב. אריה השאיר אחריו 4 בנים, 18 נכדים, ונין. לפני כחודש נפטר מנגיף הקורונה.
