"אמהות שומרות": בעקבות האירועים הקשים בתל אביב, גלי ישראל־טל (61) התארגנה עם קבוצת נשים שיחד הקימו 'קיר אנושי' החוצץ בין המשטרה למפגינים במטרה לשמור על שלום המוחים בבלפור. בשבוע שעבר הן הפגינו גם מול ביתו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה בתל אביב.
לאלימות הקשה ולתקיפת המפגינים בידי פעילי ימין בערב יום שלישי בת"א היא לא הייתה עדה, אבל באותם רגעים הגיע מפלס החרדה שלה לגבהים חדשים – הדאגה לבתה ולחבריה. "ממש חששתי לבת שלי ולחברים שהצטרפו אליה", היא אומרת. "התחלתי לעשות טלפונים כי הגיעו עדויות נוראות לאלימות הקשה נגד המפגינים סמוך לסינמטק".
מה עשית באותם רגעים?
"לא יכולתי לעשות כלום, אבל אני מבקשת מהמפגינים, תלכו הביתה בקבוצות ולא לבד. ערב תשעה באב זה הספתח לחורבן בית שלישי – מלחמת אחים".
מה היית עושה לו היית רואה את האלימות לנגד עינייך?
"מסתערת עליהם. אני אישה חזקה למרות גילי ובטוח הייתי פועלת. איך ומה הייתי חוטפת מהם זה כבר סיפור אחר. הם ברחו אחרי שהם שתקפו מפגינים".
"חרפת רעב"
ישראל־טל, מורה ליוגה, נשואה ואם לשתי בנות משתייכת לצד השמאלי של המפה. פעילותה בתחום החברתי־פוליטי התעצמה משנת 2011 ואילך והביאה אותה עד כיכר גורן בפתח־תקוה ולהפגנה לכיכר הבימה שהשתייכה לקרימינסטר. בקרבת ביתו של היועץ המשפטי לממשלה היא השמיעה את קולה נגד עיכוב ההחלטה בעניין תיקיו של ראש הממשלה.
"מני נפתלי נתן את יריית הפתיחה הראשונה ובמשך ארבע שנים, בכל מוצאי שבת, הפגנו נגד השחיתות השלטונית ונגד ראש הממשלה", היא מספרת.
"לאט־לאט זה התפרס לרחבי הארץ". ועם זה את ההפגנות ההמוניות בנושא משבר הקורונה ספק אם גם היא צפתה. "אנחנו נמצאים בכאוס כלכלי, חברתי ואנושי", היא אומרת. "המדינה מפקירה את אזרחיה וגורמת להרבה מאוד משפחות להגיע לחרפת רעב. מה שקורה לעסקים ולאנשים שלא מקבלים כספים שמגיעים להם הוא בלתי נתפס. אנשים החליטו שזהו, נמאס להם".
כשהגיעו ההפגנות למעונו של ראש הממשלה ברחוב בלפור הצטרפה ישראל־טל למפגינים. "זה התחיל במחאת הכיסאות של אמיר השכל נגד השחיתות", היא אומרת. "לאט־לאט זה קיבל תנופה. מאחר שאני אישה ואימא שאכפת לה מאוד ממה שקורה במדינה, חברתי לאנשים נפלאים שמשתדלים לעשות את המרב כדי להגיע למצב שבו חיינו ישתנו, שמשהו יזוז. אלה אנשים מדהימים, מלח הארץ".
אחרי שהתעצמו ההפגנות בבלפור וגבר החיכוך בין המפגינים למשטרה ועורר סערה, החליטה ישראל־טל לפעול ובשבוע שעבר הקימה עם חברתה סמדר להב־אבנשטיין את "אימהות שומרות" כדי לחצוץ בין המוחים לשוטרים ובין המפגינים למכת"זיות שעלולות להרוג. "יש שתי קבוצות שאני יודעת עליהן", היא מסבירה. "ישנה הקבוצה שלנו וישנה 'אימהות על המשמר'".
מה השתנה בעצם?
"לאחר שפקדנו כמה וכמה הפגנות הזדעזענו לראות את האלימות של השוטרים כלפי המפגינים הצעירים. כל הטענות כאילו המפגינים עצמם אלימים אינן נכונות. יש כמה פרובוקטורים שתולים, שזה פטנט של משטרים חשוכים. הגורם היחיד של האלימות היא המשטרה".
איך המפגינים מגיבים לנוכחות שלכם?
"הם נורא חמודים. אני אומרת להם שאנחנו פה כדי לשמור עליהם. הם מפרגנים ואומרים, 'כל הכבוד, איזה יופי ותודה רבה'. תביני, אנחנו מתמודדים עם אלימות לא מידתית כלפינו. אחדים מהמפגינים הם ממש ילדי פרחים ויש הרגשה שמענישים אותם, כאילו אומרים להם, 'אנחנו רוצים ללכת הביתה ואתם מפריעים לנו".
את לא חוששת להיפגע פיזית?
"ברור שאני חוששת, אבל אני לוקחת את הסיכון בחשבון. אנחנו לא ילדות בנות 20 אלא נשים בנות 40, 50 ו־60. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי ולומר לך שאלך עם זה עד הסוף. אני הרי יכולה להיות אימא של רוב השוטרים שם. לפעמים כשאני מנסה לדבר איתם אין ממש עם מי".
"רגע מצמרר"
מה מידת ההשפעה של ישראל־טל וחברותיה על השוטרים? "אני לא יודעת, נראה בשטח", היא משיבה. "אני מבינה שהם ממלאים פקודות, אבל לדעתי, הם לא מגינים שם על האזרחים. ממרום גילי אני יודעת שאי אפשר לעשות הכללות, אבל התמונה המצטיירת קשה מאוד.
"אני בטוחה שיש כמה שוטרים שמגיעים הביתה וליבם מכווץ. הייתי בהרבה הפגנות וראיתי למשל את היחס המזוויע לצעירים אתיופים. פה רואים את הילדים שמגישים להם פרחים, אבל גם את הנתזיות ואת דהירת הסוסים לתוך המפגינים. בעיטה של סוס יכולה להרוג".
זכור לך רגע מעניין או חריג במיוחד?
"היו הרבה כאלה. היה רגע מצמרר שבו שניים או שלושה מג"בניקים גררו בחורה צעירה. זה תפקיד של שוטרות בלבד".
כמה זמן תמשיכו במחאה?
"כל הזמן".
מה אתן דורשות בעצם?
"אנחנו דורשות שינוי, שלא תהיה שחיתות. אנחנו חלק מהמחאה. אנחנו בתפקיד ורוצות להגן על הילדים, זה התפקיד של זקנות השבט. הילדים של כולנו באים להפגנות, ואני מרגישה שיש לי תפקיד. זה נולד מהמקום הזה".
זה לא גוזל ממך זמן יקר?
"ברור שכן, אבל הילדים פה וגוזלים להם את העתיד. אני מידתית. יש לי יופי של חיים ואני משלבת הכול. אכפת לי וזה מדם ליבי. אני לא עוסקת בזה כל היום אלא עובדת ועושה הרבה דברים. ארבע שנים חלמנו שיגיעו הצעירים, והינה הם כאן. בואו נגן עליהם כמה שאנחנו יכולים".
בכל זאת אנחנו בתקופת קורונה. אתן לא חוששות להידבק?
"אני עוטה מסכה. אני חוששת לחורבנה של המדינה, זה הרבה יותר מפחיד מהקורונה. כולם מתחבאים מאחורי אצטלת הקורונה. יכול להיות שהם רוצים שנפחד ושלא נזוז מהבית".
לסיום, את מעורבת מאוד פוליטית, יש לך שאיפות בתחום?
"ממש לא. אני רוצה לחיות במקום נורמלי ושפוי. להיכנס לפוליטיקה? למה מגיע העונש הזה עם כל מה שקורה היום?"
