ירושלים היא העיר שלי, עוד מהימים שעברתי ללמוד בה כנער בן שש עשרה. משהו בה עטף אותי, היא המקום שבו אני מרגיש בבית, ועברנו יחד גם איזה דבר אחד או שניים. בייחוד בחמשת החודשים האיומים בהם טופלתי במרכז בקדושה, בדרך הלוך וחזור מיוסר אל הבניין ברחוב חרל"פ, בלילות חסרי השינה ומלאי הבכי שמצאתי עצמי לבד מכל ומשוטט ברחובותיה, נותן לקולות הייאוש שלי להדהד בהן. אותן לילות בהן הן היו היחידות בעולם שידעו על הסוד הנורא שלי ועל הסבל שאני עובר כדי להירפא ממנו. השקט שלה נתן לי נחמה, ולו במקצת.
שמי רפאל יהונתן פוליסוק, אני בן 21, הומו דתי. למדתי מסוף התיכון שלי בישיבת מרכז הרב שבקריית משה בירושלים ואני כיום סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ובגדול – פשוט מאוהב בעיר.
אבל בשבוע שעבר עירי בחרה לבגוד בי, להכריז קבל עם ועדה שכאן זה ממש לא הבית שלי. היא עשתה זאת באמצעות מתן מימון, מכספי הציבור של כולנו, לאותם הפושעים שהרסו לי ולעוד רבים כל כך את החיים ופצעו אותנו.
מרכז בקדושה, שקם בשנת תשע"ג (2013) נוסד על תפארת טיפולי ההמרה. יו"ר המרכז, אליהו אקרמן, שגם היה המטפל הפרטי שלי, הוא אדם בעל השקפת עולם סדורה בנושא. כל ניסיון להכחיש את הקשר בינה לבין טיפולי ההמרה המסוכנים ביותר הוא פשוט עלבון לאינטליגנציה שלנו (מסוכנים נפשית; הניסיון להסיט את השיח לטיפולים פיזיים ועינויים אינו אלא פופוליזם זול). החל מניירות העמדה שהמרכז פירסם בעבר, ועד הרצאות של אקרמן שאותן אפשר למצוא בקלות ברשת. והכל בהתבסס על פסאודו מדע, פסאודו נתונים ובעיקר – פסאודו אמת.
הקו ה"טיפולי" של המרכז מקדש את הסבל הגובל במאזוכיזם בדרך אל המטרה הנכספת - השינוי. הטענה שלו היא ש"אין הישגים רוחניים בלי סבל והרבה ממנו". הקו החם של המרכז, אליו פניתי אני לפני שנתיים, ממשיך להבטיח למאות ואולי אלפי נערים ונערות בחודש שינוי עם "70 אחוזי הצלחה", לא פחות. הבטחה מסוכנת וחסרת בסיס אשר גררה אותי ועוד רבים מספור הכי קרוב לקצה שאפשר, ולמרבה הצער לחלקנו גם כנראה מעבר לו.
• רפאל פוליסוק הוא תושב ירושלים, סטודנט באוניברסיטה העברית ופעיל ומדריך בארגון חברותא, ארגון להומואים דתיים
• הידיעה אודות העברת התקציב פורסמה לראשונה ב-ynet
פורסם לראשונה: 13:07, 02.11.20
