ואז המכשיר צפצף. ביום ראשון בערב, בדיוק כשיצאתי מביתי בשכונת רמות לכיוון בית הכנסת לתפילת החג, מכשיר הקשר שעל החגורה הכריז על אר"ן (אירוע רב נפגעים) בגבעת זאב הסמוכה. הספקתי לצעוק לאשתי מרחבת הבניין שיש אירוע חירום גדול ואני מקווה לחזור מהר. כמה דקות אחרי, כבר בלב הזירה, יחד עם עשרות מתנדבי 'איחוד הצלה' ושאר כוחות ההצלה, טיפלתי בעשרות הפצועים וזיהינו את ההרוגים. קריסת הטריבונה בבית הכנסת שבנייתו עדיין לא הושלמה הסתכמה בכ־200 פצועים ושני הרוגים. חזרתי הביתה לקראת חצות בלי שקיימתי את ההבטחה לשוב מוקדם. אשתי הביטה בי ושאלה איך אני מרגיש? "עצוב ומתוסכל", אמרתי. " זה מסוג המקרים של מוות מיותר".
בין הרקטה לטריבונה. רק באותו בוקר פעלתי עם המתנדבים בדרום הארץ והענקנו סיוע לנפגעי הרקטה שפגעה בבית מגורים באשקלון. כבר יותר משבוע שאנחנו מתמודדים עם המצב הבטחוני, שכולל רקטות מעזה ופרעות אלימות בתוך הארץ פנימה. זה לא זר לנו. כמתנדבי רפואת חירום ראינו את הגרועים שבאסונות: משרשרת הפיגועים הרצחניים שפקדו את העיר בשנות ה־2000, מלחמה בצפון ומבצעים צבאיים בצפון ובדרום. בכולם היו נפגעים בעורף. אבל זאת המציאות הבטחונית שלנו. קשה להשלים איתה, אבל היא לא תלויה רק בנו וזה כורח המציאות שלנו בעת הזאת.
לצידם קיימים המקרים שמטלטלים אותי יותר. אנחנו קוראים להם המקרים המיותרים. הראשון חבט בי בדיוק לפני 20 שנה, כששמחת חתונה באולמי ורסאי בעיר הסתיימה באחד האסונות האזרחיים הגדולים שידענו. הייתי שם ראשון, כונן רפואת חירום שעמד מול הריסות המבנה ומנסה לסייע. את המקרים המיותרים הללו מרגישים מייד, מרגישים אותם בבטן. הם נוחתים על הנפגעים כרעם ביום בהיר, לפעמים כשהם בבגדי חג או חגיגה, במקום שהם לא מצפים שיקרו. לפני שלושה שבועות חווינו זאת בעוצמה במירון. גם שם טיפלנו במאות וספרנו בעצב את ההרוגים הרבים. גם שם הבנתי שזה אחד מאותם מקרים מיותרים שאפשר למנוע במחשבה תחילה.
מזירה לזירה. מתנדבי 'איחוד הצלה' נחשפים למקרים הקשים ביותר שעליהם אפשר לחשוב בחירום ובשגרה. בשבועות האחרונים אנחנו עדיין מרפאים את פצעי האסון במירון אצל החובשים, הפרמדיקים והרופאים שפעלו במקום. ביום ראשון בלילה חיבקתי את יוסי, החובש הראשון שלנו שהיה מול בית הכנסת כשהאירוע התרחש. "פתאום שמעתי צעקות", הוא סיפר לי. הוא רץ פנימה והחל לטפל כמו שהוא מתורגל לעשות, בדיוק כמו שפעל במירון לפני פחות מחודש. ידעתי מה מנקר לו בראש באותם רגעים: זה כל כך מיותר.
האוהל הנפשי. אחרי שכל הפצועים פונו מהמקום הנחיתי את יחידת חוס"ן שלנו להקים אוהל שבו יוכלו המתנדבים שלנו לקבל סיוע נפשי. חלקם עדיין לא התאוששו מהמראות במירון והנה שוב מתפללים מוחצים אלה את אלה, שוב חגיגה הופכת לאסון. כמוני, גם המתנדבים קיוו לנוח קצת בחג בחיק המשפחה. במקום זה ישבנו יחד כדי לדבר ולפרוק. בסוף האירוע, בדרכי אל הרכב, פגשתי את ד"ר אחמד יאסין, רופא מתנדב ב'איחוד הצלה' שהיה סמוך למקום והגיע גם הוא לטפל בפצועים. "מה יהיה, אלי?" הוא שאל. זה היה הרגע הכי אופטימי עבורי לאחרונה. ראיתי שאכפת לו כמו שאכפת לי, ועם אנשים שאכפת להם אפשר לנסות לתקן, לאחות את הסדקים בחברה שלנו ולקחת אחריות. עם אנשים שאכפת להם אפשר גם למנוע את המקרים המיותרים הבאים. "עוד יהיה בסדר", עניתי. "אני בטוח".
הביא לדפוס: יצחק טסלר
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
