"אני אהיה מהפכן דרך עולם היצירה", אומר נחי וייס (31), שגדל כחרדי במאה שערים, חזר בשאלה, עסק בתקשורת וגם בפוליטיקה, ובימים אלה משיק תערוכת אומנות חדשה. "מהפכה קשה ליצור באלימות", הוא מסביר.
"המטרה היא ליצור שילוב בין גבורה לחסד, ואת זה יכולים לעשות רק ההוגים או האומנים הנכונים, מבחינת אופן פעולתם, שבא ממקור טהור יותר, ולכן הם משפיעים יותר מפוליטיקאים. זה ייקח זמן אבל זה יקרה".
תו שמיני
וייס נולד ברובע היהודי למשפחה של חסידי ברסלב - הוא הבן הבכור ואחריו נולדו שישה אחים. בילדותו נשלח ללמוד בחיידר במאה שערים. "גדלתי כאנטי־ציוני. שרפנו את הדגל ביום העצמאות ולבשנו שק". בהמשך למד בישיבת 'אור תורה', אבל בגיל 16 נטש את ספסל הלימודים וחבר לקבוצת צעירים שהסתובבה ביצהר ובסוסיא. בשל זיקתם לברסלב, ונטייתם להתעמת עם החוק, הם כונו 'פצועי הנחל'.
בפברואר 2006, כאשר וייס וארבעה מחבריו המתינו בטרמפיאדה של צומת אריאל, מחבל ניסה לחסל אותם בירי מקלצ'ניקוב, אולם חייהם ניצלו בשל מעצור בנשק. "זה היה טראומטי רק בדיעבד - אז היינו חסרי פחד. באותו זמן הייתי בין הבחורים שהסתננו בלילות לקבר יוסף בשכם במטרה להעלות את המודעות לנטישת המתחם. אפילו תיעדתי את הנסיעות הללו ביומנים ובצילומי סטילס, מה שהפך ב־2018 לספר הראשון שלי".
כנער וייס בלט גם בשל יכולת הצילום שלו והשתלבותו ככתב במספר כלי תקשורת חרדיים. "הייתי מלווה את הצלמים אלכס ליבק ומנחם כהנא, שבאו לסקר ולתעד התרחשויות בשכונות החרדיות ובחצרות החסידים. תחום העיתונות עניין אותי אז התחלתי לכתוב".
העולם החרדי לא מגביל את היצירה?
"עד שהתחלתי לכתוב אף פעם לא חשבתי לפרוץ את גבולות העולם החרדי, למרות שתמיד חיפשתי משהו רוחני בכל מיני מקומות ולא רק בעולם שלי. הבעיה הכי גדולה שלי מבחינת יצירה היתה שלא יכולתי במגבלות הדת למשל לדבר על דמות האישה, וזה דבר שהשפיע עליי בכל כך הרבה ממדים".
עם השנים הוא נטש את שמירת המצוות, אבל מעדיף שלא יתייחסו אליו כאל חוזר בשאלה. "ההגדרה הזאת שטחית ולא מדויקת ביחס לתנועה האמיתית והפוזיציות שלי בחיים".
אז מה כן?
"לא יודע, למרות שחשבתי על זה לא מעט", הוא מחייך. "מצד אחד אני קרליבך ואדם ברוך ורבי נחמן ואפילו רילקה. ומצד שני אני מוצא את עצמי פתאום שוכב באיזו דירה בפראג, לצד בחורה נוצרייה, כשבצד המיטה יש ספר תנ"ך ומעל המיטה תלוי צלב. כשהיא שואלת אותי מה התאריך - אני נזכר לפתע שאלו הם עשרת ימי תשובה, ואני מסביר לידידה הנוצרייה שלי על קידוש החודש".
אז אתה לא פה ולא שם.
"זה נכון, והרבה פעמים פרסתי את הכאב הזה בפני חברים. חבר אחד טוב אמר לי דבר נכון: 'יש נשמות שהן נשמות של קונפליקט'. ככה הם חיים ופשוט חייבים להשלים עם זה. אז השלמתי עם זה שאני חי על חיידקים ותשוקות. אומנם גדלתי כחרדי, אבל דיברו אלי מאוד מדעי המדינה, פוליטיקה, דיפלומטיה, אחורי קלעים של החלטות גדולות. רציתי להיות חבר כנסת. אני זוכר חבר שאמר לי 'איפה שלא היית - היית מורד, נודד משם ומחפש את הערים והכפרים של הנשמה שלך'".
אולי אתה פשוט לא מוצא את המקום שלך?
"לא חושב. זה לא סיפור של מיקום אלא של איזה תו שמיני, אמונה אמיתית שאשיג לדעתי רק עם סך של תחנות ותנועות".
"הפחד בשניים"
לוייס קשר מורכב עם נשים, לא פחות מזה שיש לו עם בורא העולם. "נשים היוו השראה עבורי", הוא אומר. "תמיד היתה לי הרגשה שגבר יכול להגשים את הפוטנציאל שלו רק בעזרת האשה שתתאים לו ואדם צריך אשה להתגעגע אליה".
בגלל זה התחתנת?
"ובגלל זה התגרשתי. ב־2008 התחתנתי עם מיכל והתגרשנו ב־2012. יש לנו שתי בנות שאני מאוד אוהב - נעמי חיה ונחמה. הן גרות בבני ברק אבל אנחנו נפגשים".
יש לך מישהי כיום?
"לא מכבר נפרדתי מקשר ארוך. היא אהבה אותי וידעה אותי ותמכה אותי מאוד. אבל לא תמיד הבינה אותי, את הראש שלי, את החזון שלי, את החוקים שלי. אהבתי אותה מאוד. הרגשתי את אהבתי אליה בנשימות, בקצות האצבעות, בכל איבר בגוף. היא תמיד הרגישה לי אוצר של דבר לא מושג. אבל אתה יודע, הפחד בשניים הוא להתגלות לגמרי".
את העולם הפוליטי הוא גילה אחרי הגירושין. "בדצמבר 2005, בפריימריז על ראשות הליכוד בין בנימין נתניהו לסילבן שלום ומשה פייגלין הייתי פעיל ורכז פריימריז בתא החרדי למען נתניהו".
אתה עדיין תומך נתניהו?
"בהחלט".
איך היתה העבודה עם מירי רגב?
"זה היה בקיץ 2014. היא כיהנה כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת, בזמן חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן - תקופה סוערת שלא היתה כדוגמתה. כל יום נסיעה לנקודה אחרת בארץ: ניחומים, שטחי כינוס, מנהרות, חדרי מיגון, בתי חולים, ועדות בכנסת, אולפני טלוויזיה - ובתוך כל הטירוף מירי לא שוכחת את ההיא שילדה תינוק, המשפחה שעורכת ׳אזכרה׳, ימי הולדת, שולחת פרחים, מברכת, מציעה עזרה, ובעיקר לא משאירה שום משימה או פנייה לא מסומנות ב־V לפני שעולה לישון. ברור לי שזה סוד ההצלחה שלה.
"בתקופה שהייתי עם מירי הייתי ציוני בכל רמ"ח איבריי. קראתי את הרצל, למדתי ציונות באקדמיה, אפילו הייתי שליח בחו"ל. כיום אני כבר לא יכול להגדיר את עצמי יותר כציוני".
אז מה אתה כן?
"לא יודע".
אתה ומירי הסתדרתם?
"ברור. בילינו ימים שלמים יחד. הייתי מגיע לביתה בשש וחצי בבוקר, היא היתה מכינה לי סנדוויץ' וקפה כמו שאני אוהב, עולים לרכב, היא מכסה את ראשה עם מטפחת ומתפללת שחרית מהסידור - ובבת אחת נפתח סדר יום שאצל אחרים הוא שבוע שלם. בבית היא אמא חמה ועוטפת, בחוץ אשת ברזל עם שאיפה ברורה להיות ראש ממשלה".
והיא תהיה?
"היא לא טיפשה. יש סיכויים טובים שכן".
יש לך רצון לחזור לפוליטיקה?
"בהחלט. לא פעם מתעורר בי מחדש הרצון לפרוץ לפוליטיקה ולהשפיע משם. אבל עם אמת, בועט, בלי חנופה, בלי פוליטיקלי קורקט. אני רק צריך להשיג את הצוות המושלם לזה - וזה יקרה".
מוזיקה, כתיבה וצילום
אבל עד שיצטרף לפוליטיקה וייס ממשיך לעסוק בעיקר במוזיקה, כתיבה וצילום. "כילד למדתי לנגן בעצמי על תופים וחליל", הוא נזכר.
"הייתי שר ומקליט את עצמי. במסיבות כיתה ואירועים חגיגיים הייתי במקהלות הילדים. מגיל צעיר כתבתי קטעי שירה ופואמות, ופרסמתי בקרב המשפחה וחבריי הקרובים. במשך השנים לא עסקתי במוזיקה כל כך, עד שבשנת 2015 הצטרפתי כמתופף וכצלם דוקומנטרי במסעות הכלייזמרים הירושלמים לגרמניה, צ'כיה, סיביר ואוקראינה. באותה שנה התחלתי גם להופיע, לשיר ולנגן בגיטרה קאברים לבוב דילן, מאיר אריאל, לאונרד כהן וניגוני נשמה".
אתה שומע מוזיקה בשבת?
"ברור. אני שומר את השבת בדרך שלי, כי עבורי שבת היא ׳חדר הייחוד של הקיום, הווידיאו־תראפי של האדם. אני מפעיל את ג׳ואן באאז או שלמה קרליבך ומדליק איתם נרות לבנים גבוהים. בדרך כלל מקפיד שיהיה חלון, להתבונן בכדור השמש השוקעת אדומת־שפתיים עם הינומה".
במהלך 2019 עבר וייס להתגורר תקופה בגרמניה, אוקראינה וצ'כיה. שם הופיע כזמר המלווה את שיריו בגיטרה. בסוף השנה העלה בירושלים ערב פואטיקה ובלוז עם הצלמת והמשוררת דסי פרומר. בשנת 2017 ייסד את הרכב 'הנשמות הגועשות', ולאחרונה הוציא גם את ספר הביוגרפיה 'הלוחם', על חייו ומשנתו של הרב קלמן גולדשמידט.
"בימים אלו אני עורך את ספר האנתולוגיה שלי, 'כמו אבן מתגלגלת', שמקבץ כתבים, שירה והגיגים שכתבתי במהלך השנים. קטעים מתוכו מתפרסמים בעברית ומתורגמים, ואחרים מופצים בשרבוטי גרפיטי על קירות בירושלים ובתל אביב במסגרת 'קירותיי אומרים שירה'".
ואיפה אלוהים נמצא בתוך כל זה?
"בלילות אני מוציא את אלוהים מהקבר".
זה משפט חזק.
"תראה, אלוהים מסתתר. נקודה. הוא חי באיזו מובלעת חשאית ומשאיר את הכל סביבנו להישבר לחתיכות. אבל די נשבר לנו מההומלסייה הזאת, נמאס לי לקחת אחריות עליו, מעכשיו זו אחריות שלו לקחת אכפתיות עליי, עלינו".
למה בלילות?
"עליתי על זה שבלילות הוא נגיש יותר, ומתברר שהוא זה שצריך אותי לא פחות. הוא מתגלה כצמא לקשר, ואני קשוב יותר, בדיאלוג. אני שולף אותו לבירה בפאב ופותח איתו הכל. אנשים לא יודעים את זה, אבל אלוהים רוצה שנבוא איתו חשבון, שננצח אותו, שנראה לו 'זה לא בסדר וזה ככה וככה, ואיפה אתה בכל זה?' שנעשה לו את מה שישו או אנשי רוח מאוד נדירים במהלך ההיסטוריה עשו לו: לעמוד על ההר ולצעוק על ההסתרה, על העוולות, על המלוכה שהוא נותן לרוע, על המשפט המקולקל, על ה'רשע וטוב לו צדיק ורע לו', על חוסר הצדק, על הבדידות, על השערים שטרק עלינו".
בני חורין/ מוקפי חומה
בקרוב תוצג ב'בית אבי חי' תערוכת צילומים של נחי וייס תחת הכותרת 'בני חורין מוקפי חומה'. התערוכה מתארת את עולמם המורכב של החרדים ואת הנסיונות להשתלב בחברה הישראלית. יחד עם התערוכה יושק ספר בעל שם זהה, שכולל גם הוא צילומי סטילס, חלקם צולמו במצלמת פילם וחלקם בדיגיטלי.
"ברגעי התיעוד, היו פעמים שעמדו לפניי הזדמנויות בתנאים משובחים, במרווח זמן מספק כדי להפיק את התמונה, והיו כאלה שפחות. בחלק מההזדמנויות, ההיבט האמוציונלי מדבר בפני עצמו, ובחלק אחר - גם השגרה היומיומית עצמה בחצר של יודה בשכונת נחלאות.
"השם בני חורין/מוקפי חומה הוא בדיוק המרחב שבו נעים נושאי הצילום שלי, בוגרי העולם החרדי שכמוני גם הם לא מגדירים את עצמם כיוצאים בשאלה. הם יודעים שכדי להגיע לגילוי אמת צריך להיות טהור כפי שהיית בלידתך ולשכוח כל מה שלימדו אותך עד היום".
חלק ניכר מהתערוכה כולל תיעוד של 'החצר של יודה', מוסד ירושלמי ותיק שבו יש מרחב יצירה שאליו מגיעים יוצאים בשאלה. "החצר היא מקום המוכיח שאפשר אחרת", אומר יוסי גרוס, אחד מחברי הקבוצה, "לא רק יציאה בשאלה, אלא גם התקדמות בתשובה. מקום שמחבר את האדם לאלוקים שבתוכו. גשר של מסורת בת אלפי שנים להגות מודרנית עכשווית – היכולת לאזן בין קולקטיב לאינדבידואל, בין קודש לחול בין אהבה ליראה".
"דעו שיש איזו חצר ששם הכל קרוב", מוסיפה אשרינה חן, "הכל קרוב לכנות מוגזמת, לציניות מרעננת, לחרדיות חילונית וכיפת קטיפה מאובקת בכיס. הכל נדחס שם מתחת לגג רעפים אחד. שם שותקים פנימה הופעה על חרדה וה' יתברך, בוהים בעיניים טהורות או מבושמות לרוויה אל עבר מקום שלא רחוק כל כך. ויש שם גם קמין".
