סיוט לילי: מאות צעירים תושבי העיר שנשרו ממערכת החינוך מסתובבים ברחובות בלילות וחוזרים רק לפנות בוקר למיטה שבבית. מדובר בתופעה חדשה, ומתברר כי חלק ניכר מאותם צעירים משתייכים למשפחות נורמטיביות, שפשוט מתמוטטות מבחינה כלכלית ונפשית.
"לפני הקורונה היינו מחלקים מדי לילה כריכים ל־2,000 נערים שמסתובבים ברחובות העיר, היום המספר מגיע לכ־3,500", אומרת טובה ספרנאי, שמסייעת לאותם צעירים במסגרת עמותת 'אהבת חינם', שהקימה לפני כשלוש שנים כשהיתה בת 16(!). "הקורונה הביאה הרבה מאוד התנגחויות של תסכול בין הורים לילדים. הרבה מאוד הורים היו מובטלים. גם אלה שמוגדרים 'עשירים' והיו מבוססים פשוט קרסו. התסכול של ההורים יצא על הילדים שלא במכוון, אבל הילדים ספגו את זה.
"הרבה ילדים רוצים לצאת מהבית - מהצעקות, מהעצבים, ופשוט לשכוח מהכל. כשהם נפלטים לרחוב ההורים מרגישים שהילד בגד בחינוך שלהם. ההורים טעונים עליו, ולפחות בכמה ימים או בשבועות הראשונים הם לא יגידו לו לחזור הביתה. עבור הילד זה קטלני. כל יום שלו ברחוב זו הידרדרות. ילדים ממשפחות טובות מגיעים לשפל הרבה יותר נמוך רק בשביל חיוך או מילה טובה. צריך להבין שההבדל הזה בין הבית לרחוב הוא די דרמטי וזה משפיע על הנפש. הם הרבה יותר חלשים ברחוב ויותר קל לנצל אותם".
"הרגשתי שאמא שונאת אותי"
דיאנה (15.5)
"בקורונה החיים נהיו יותר אלימים", אומרת דיאנה (15.5). "אם בהתחלה היו לי גבולות ועמדתי בהם, פתאום בקורונה הכל התפרץ. מה זה פתאום סגר למשך שלושה חודשים? בידוד של שבועיים? אנחנו נוער, אי אפשר עם הארבעה קירות האלה. בבית גם לפעמים רע, כי ההורים לא תמיד מקבלים אותנו איך שאנחנו, מעירים על זה שאנחנו לבושים בצורה מסוימת ומדברים בצורה כזאת ושמים שירים שלא מקובלים עליהם. המריבות שלי עם אמא שלי בתקופה הזאת רק החמירו. הרגשתי שהיא שונאת אותי ולא רוצה אותי. כל בוקר צעקתי שאני שונאת את הבית, שאני בורחת ממנו ולא רוצה להיות בו, עד שגם לה נשבר מכל המריבות האלה והיא אמרה לי: 'יודעת מה? לכי ואל תחזרי'.
"זה פגע בי מאוד שהיא אמרה לי לעוף מהבית ולא יודעת שהדבר היחיד שמחזיק אותי זה הבית והגבולות שיש בו. ברגע שאמא שלי צעקה עלי לקחתי את הרגליים, טרקתי את הדלת והלכתי. באותו יום גם 'סגרתי חברות' עם אחד הידידים שלי כדי שלא להרגיש לבד".
היא מדגישה כי גם בקורונה משפחתה לא סבלה מבעיה כלכלית ושהבריחה לרחוב היא גם בגלל מריבות בין הוריה. "לא הרגשתי שייכת, אז הלכתי למקום שקיבלו אותי – לרחוב. הרחוב תמיד פתוח, אין דלת. אחר כך התחילו הקשרים עם הבנים, היציאות לעיר בשעות מאוחרות והחזרה הביתה בשבע בבוקר כשאני שפוכה מאלכוהול, וגם נסיון האונס ששבר אותי.
"ברחוב הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי. זה מתחיל באלכוהול כדי להרגיש טוב ונגמר בסמים ובניצול מיני. השוטרים והמג"בניקים גם לא עושים מספיק. אני מרגישה שרק אם יש מכות הם מתעוררים. המשטרה ראתה אותי בשעות הקטנות של הלילה. אם ראו שאנחנו מתחת לגיל 18 ונשאר לנו אלכוהול, שפכו לנו אותו מול הפרצוף והלכו, אבל לא לקחו אותנו הביתה. אבל במה זה עזר? אני עדיין מושפעת, עדיין יכולה להיאנס כי אני עם עשרה גברים מסביבי. הם ממשיכים ללכת כאילו כלום. הייתי מצפה לפחות מהשוטרות לנהוג שונה. וואלה – אתן רואות בת אחת עם עשרה בנים סביבה ושיכורה ולא אכפת לכן? את שופכת את האלכוהול וממשיכה בחיים שלך?"
"הקורונה דפקה אותם"
יאיר (19)
"לפני כשנה אני ועוד 15 חברים החלטנו לעזוב ביחד את מוסד הלימודים שבו למדנו", מספר יאיר (19), שמסתובב בירושלים בלילות למרות שהוא מתגורר באזור מודיעין. "אמרנו שבואו נעזוב כי גם ככה אין לנו מה לעשות ונחכה כבר לצבא. היו מורים שניסו לשכנע אותנו לחזור ללימודים, אבל זה היה כבר אבוד – ההרגשה היתה שכאילו נגמר העולם, שהחיים נדפקו וסוף העולם הגיע. גם עצבנו אותנו כל הסגרים האלה. סגר לחודשיים, ממשיכים, שוב עוצרים, ואז חוזרים לקפסולות.
"אי אפשר היה לצפות מאיתנו לשבת בבית ולא לעשות כלום. זה בלתי אפשרי בגיל הזה. אנחנו צריכים תזוזה. גם אי אפשר היה ללכת לבתים של החברים בקורונה, בטח שלא לשים שירים. אז הלכנו לרחוב, שם היינו יכולים להיות ביחד ולעשות מה שאנחנו רוצים בלי שההורים שלנו יגידו שאסור. מאז התחילו הבלגנים - כל לילה היינו יושבים, שותים, מעשנים. היו לנו בעיות עם המשטרה, הכל מתוך שיעמום.
"לאט לאט התרחקנו מההורים עד שבסוף פשוט הקשר התנתק. זה היה הדדי. גם ההורים שלנו לא הסכימו עם מה שעשינו. הם השקיעו בנו הרבה וחינכו אותנו, אבל פתאום בעטנו בהכל. הידרדרנו. יש חלק מההורים שלמרות שלא קיבלו את זה המשיכו לקבל את הילדים שלהם, ויש הורים שאמרו לילדים שלהם שעד שהם לא יחזרו לדרך הישר הם לא ידברו איתם. יש לי חברים שכמעט יושבים בכלא בגלל הקורונה, וזה כואב לראות את זה, כי הם באמת מוכשרים והקורונה סתם דפקה אותם".
"הייתי בוכה שעות"
גילי (15)
"כשהקורונה התחילה פתאום אין מסגרת וגם לא חברים מסביב", מספר גילי בן ה־15 (כל שמות הצעירים בכתבה הינם בדויים). עד הקורונה הוא היה 'ילד טוב ירושלים' - ציית להורים, לא עישן סיגריות וחזר הביתה עד 10-9 בערב. "כשאתה בבית ספר יש לך בשביל מה לשאוף, אבל בקורונה כל השאיפה היחידה שלך היא שלא יהיה סגר. גם בשיעורים בזום אתה לא מקשיב ואתה כל הזמן בלחץ של המבחנים והשיעורים.
"כל דבר שהייתי רוצה לעשות, אפילו סתם לצאת מהבית עם חבר, היה הופך לפשע. אם הייתי הולך לראות חבר מעיר אחרת הייתי מפחד שיעצור אותי שוטר. כבר קיבלתי כמה דוחות כאלה כי אני מאוד אוהב חברים. אחרי שהיו מסתיימים הזומים של השיעורים הייתי סתם בבית עם הטלפון במשך שעות. פעם הייתי הולך לסנוקר, לקניון ולשחק כדורגל, זה לא שהייתי יושב בחוץ על ספסלים עשר שעות ולא עושה כלום".
הוא מעיד על עצמו כי בשנה האחרונה גם התמכר לרשות החברתיות וגם לאוכל. "בגלל הקורונה אתה כל הזמן בטלפון, וכשאתה יותר על הטלפון אתה הרבה יותר בודד. אתה כל הזמן בודק באינסטגרם כמה לייקים יש לך ואתה נהיה עצוב מזה כי אתה רואה שכמעט שאין לך לייקים וחושב שאף אחד לא סופר אותך. ההרגשה היא שאני סתם מישהו ולמה שיאהבו אותי. אתה משווה את זה למה שמעלים ידוענים שתוך שנייה יש להם 10,000 לייקים ואוהבים אותם. פעם היו לי רק עשרה לייקים והייתי בוכה מזה שעות. זה מעליב - אתה מרגיש שלא אוהבים אותך. אם אתה חי בטלפון, אז כל מה שיש לך בטלפון זה מה שאתה מרגיש.
"חוץ מזה, אין לך מה לעשות ואתה אוכל הרבה בגלל השיעמום. זה הכי גרוע שאתה אוכל הרבה ומשמין, כי כל הביטחון שלך יורד, ובתכל'ס כולם אוהבים רק כאלה שנראים טוב".
