אחת המשפחות הירושלמיות הידועות ביותר - משפחתו של הסופר אלי עמיר, איבדה לפני כחודש את בן הזקונים שלה בגלל הקורונה. השבוע, עם ה־30 למותו, הם מדברים לראשונה על הטרגדיה שפקדה אותם עם מותו של הרצל עמיר, שידוע גם כאחד האוהדים הגדולים ביותר של בית"ר ירושלים. הסופר ובני משפחתו נזכרים כיצד תמך במפלגת 'חירות' בבית של מפלגת העבודה (אז מפא"י), איך הצליח להתגייס לשירות צבאי ביחידה קרבית למרות מחלת הפוליו שממנה סבל, ובדברים המשוגעים שעשה כדי שקבוצתו האהובה תמשיך לנצח.
עם הרעיה אסנתעם הרעיה אסנת
הרצל אמיר עם הרעיה אסנת
(צילום: מהאלבום הפרטי)

"זה לא הסוף"

הרצל עמיר סבל בסוף חודש יולי מדלקת בשתן והגיע לבית החולים שערי צדק, שם טופל באמצעות אנטיביוטיקה לווריד ואושפז למשך שלושה ימים. כשחזר הביתה, בגלל נגיף הקורונה ובשל העובדה שסבל ממחלות רקע נשמר עמיר ממגע עם בני משפחתו וגם לא ראה את נכדותיו מאז שפרצה הקורונה לחייינו באמצע חודש מרץ. כשהגיע לביתו חש חולשה מלווה בעליית חום.
עוד בחדשות:
מכיוון שבנו עובד בבית החולים שיבא תל השומר הוא הגיע לשם לבדיקה ואובחן כסובל מהנגיף. זמן לא רב לאחר בואו החל לקבל חמצן במחלקת הקורונה של בית החולים. העובדה שמצבו הידרדר אילצה את הרופאים להרדים ולהנשים אותו למשך שלושה שבועות. "אוריה, אחי, שליווה אותו בשיבא וכבר החלים מהקורונה, היה צמוד אליו", מספר בועז, בנו הבכור של הרצל. "הוא אמר לאוריה: 'זה לא הסוף. אני עוד אחזור'".
שלושה שבועות אחרי, ביום שישי 21 באוגוסט בבוקר, נפטר הרצל עמיר, שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה־70. בהלוויה שנערכה לו בקיבוץ עין גדי שבו התגורר החליטה המשפחה לקבור אותו עם צעיף של בית"ר ירושלים.
"בית"ר בשביל הרצל היתה אהבה שאי אפשר לתאר", אומרת אלמנתו אסנת. "הכרנו ב־1982 ביום שישי, ולמחרת הדייט שלנו בשבת בבוקר היה בבית וגן במשחק של קבוצת האפרוחים (הילדים בגילים הצעירים ביותר; ש"א) של בית"ר. היינו צוחקים שבקבוקי החלב של הילדים שלנו כשהם היו קטנים היו בצבעים של בית"ר, צהוב עם קצת שחור באמצע".
משפחת עמיר. מימין: אלי, הרצל ז"ל  והדוד שלהם אורי| משפחת עמיר. מימין: אלי, הרצל ז"ל  והדוד שלהם אורי|
משפחת עמיר. מימין: אלי, הרצל ז"ל והדוד שלהם אורי
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"היו להרצל המון אמונות תפלות בעניין של הכדורגל", נזכרת אסנת. "אסור למשל היה כשבית"ר משחקת לכבות את האורות בבית. הוא היה יושב ביציע המערבי בטדי והבנים שלי ביציע המזרחי, וכל המשחק הם היו מתקשרים אליו להעביר חוויות מיציע ליציע. ביום ההלוויה הורדנו צעיף של בית"ר מהקיר וקברנו את הרצל איתו. הקבוצה היתה חלק בלתי נפרד מחייו, והיה לנו ברור שהוא היה רוצה להיטמן עם צעיף של המועדון שהוא כל כך אהב".

"אני פוחד פחד מוות"

האהבה של הרצל לבית"ר נולדה בניגוד גמור לסביבה הטבעית שלו. "כל חיי הייתי איש מפא"י, מעורב מאוד במפלגה, עד שבשלב מסוים רצו להריץ אותי לכנסת, אבל הרצל ואח נוסף שלי, איציק, היו בית"רים ואנשי תנועת החירות", נזכר הסופר עמיר.
"כשהרצל נולד היה ברור להורים שלי ששמו ייקרא על שמו של חוזה המדינה. הרצל היה כמו ערוגת הפרחים במשפחה שלנו, שמנתה שישה אחים. הוא בן הזקונים, הצבר היחיד בינינו, ובימים של תחילת שנות ה־50 זה היה משול כאילו משח אותך אלוהים. ילד מפונק בבית אבל בחוץ כמו ברזל. הוא סבל ממחלת הפוליו ובעקבותיה מצליעה ברגל, אבל מעולם לא ויתר לעצמו.
"אמא שלי התרוצצה בכל בית חולים אפשרי כדי למצוא מזור למחלת הפוליו שלו, שהשתוללה בארץ באותם ימים. הרצל הלך לקיבוץ והפך עולמות כדי להתגייס לצבא. אני זוכר שהוא אמר לי: 'אלי, תפעיל את כל הקשרים שלך כדי שאהפוך לחייל בצבא', והצלחתי לעשות את זה. שם בשירותו הצבאי התגבש גרעין נח"ל שקבע את מושבו בקיבוץ עין גדי והרצל הגיע איתם לקיבוץ. בחור יפה תואר ובעל טוב לב נדיר".
האח איציק עמיר, שהיה צמוד לאחיו הצעיר, נזכר השבוע איך היו חורשים את הארץ כדי ללות את בית"ר במשחקיה. "אמא שלנו היתה מכינה לנו כריכים עם שקשוקה ושופכת מים על הרכב למזל. היינו יוצאים מעמק רפאים ונוסעים כדי לראות את בית"ר שהיא האהובה שלנו. אני זוכר אותו בעיקר באופוריה כשהיינו חוזרים עם ניצחון מאצטדיון רמת גן בחצי גמר ובזכיות בגמר גביע. הוא היה קנאי לבית"ר בצורה שאי אפשר לתאר. אפילו מזכיר קיבוץ עין גדי הזכיר בהספד שלו בעת הלוויה של הרצל את האהבה שלו ללא תנאי לקבוצה. בבית החולים עצמו, היות שהיה מודע לגמרי למצבו, אני זוכר משפט אחד שנראה כי ילווה אותי כל חיי. קצת לפני שנפטר הוא אמר לי: 'איציק אחי, אני פוחד פחד מוות'. לבסוף הוא נפטר, לצערנו הרב, כאשר זמן הליכתו מהעולם היה בערב שבת, כמו צדיק".
בנו הבכור בועז מספר על אבא שהכיר את ירושלים כמו את כף ידו. שבמשפחה היו מכנים אותו 'נהג שודים' בגלל שתמיד מצא את הסימטה הנכונה בעיר הבירה כדי לברוח מפקק תנועה שאינו נגמר. "לנסוע איתו בירושלים זו היתה חוויה כי היה לו סיפור על כל רחוב בעיר. בטדי, כשבית"ר היו מבקיעים גול תמיד האוהדים סביבו היו מדביקים לו נשיקה לקרחת".
במסגרת עבודתו בעין גדי מילא הרצל עמיר שורה של תפקידים, מאחראי על הבישולים במטבח הקיבוץ ואחראי על מרכז מזון ועד נהג ההסעות עבור מי שהיה צריך להגיע לבתי חולים בירושלים מקיבוץ עין גדי. איש חסון עם לב זהב, אמרו עליו מכריו. הרצל עמיר ז"ל הותיר אחריו אישה וארבעה בנים (בועז, אוריה, אבירם ומורן) ואהבה ללא תנאי לבית"ר ירושלים. עין אחת לא נותרה יבשה כשהורד לקברו, ואיתו ירד צעיף צהוב עם שם המועדון עליו. אולי חומר למחשבה עבור אוהדי בית"ר של הדור הנוכחי שצריכים ללמוד מאלה שבגיל ההורים והסבים שלהם, שפשוט אהבו את הקבוצה שלהם בלי שום כוכביות, סוגריים, מין, דת וגזע.
לעדכונים נוספים - חדשות ירושלים