ביום שישי, הייתי לצד נכדתי הבכורה, כשקיבלה את הבשורה המרה מכל. על פטירת בעלה ז"ל, באסון הנורא במירון.רק לפני שנה וחצי, שמחנו איתה כל כך ביום כלולותיה. התרגשנו להכיר את האישיות המקסימה, לצידה, כך קיווינו, תחיה את חייה. שבוע וחצי בלבד עברו מאז השמחה הגדולה בלידת התינוקת הקטנטנה והמתוקה, שבוע וחצי שהזוג הצעיר הפכו מול עינינו לאבא ואמא מאושרים בתבל.
ואז, אחרי שעות של מתח וחרדה נוראים, הכל התנפץ לרסיסים. נכדתי היקרה והאהובה מלי, תגדל את האוצר שלה, בלי הבעל התומך והמסור שהיה לצידה עד כה. זה צער שפשוט אי אפשר להכיל. תהומות של יגון שאין להם גבול.
למרבה הכאב, זו אינה הפעם הראשונה בה אני נדרש לתמוך בעת אסון. בשנים בהן כיהנתי כראש העיר ירושלים, הייתי בזירות אסון מחרידות, ולא פעם מצאתי את עצמי כמי שאמור להוות משען לאלו שעולמם חרב אליהם. איך אדם שבעצמו עומד בחרדה וכאב נורא שכזה יכול לשמש כמשענת לאחרים?
בתוך יתר המראות הקשים, צפה בזכרוני התמונה הנוראה של ליל הטבח המחריד בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים. הגעתי לזירה כשכדורים עוד שרקו. שהיתי לצד התלמידים הצעירים, נערים מפוחדים שהתרכזו באולם כשבלב כולנו פועם החשש – המסתבר – שכל רגע יכנס המחבל (אז עוד חשבנו שמדובר בחוליית מחבלים) אל האולם בו הסתתרנו.
הייתי איתם. מבוגר יחיד בתוך כאוס נורא. עשיתי הכל כדי לחזק אותם, לאמץ את רוחם, לשמור עליהם ברגעי האימה. אלו היו דקות ספורות, רגעים לפני שכוחות הביטחון פשטו אל האולם ואחריהם צוותות המטפלים שהעניקו את הטיפול והליווי ההולם לקרבנות הטראומה. אך היו אלו דקות מחרידות כל כך.
ברוך השם, לא היו הרבה פיגועים בתקופת כהונתי. בודדים היו, אך כל אחד מהם נצרב בנפשי לעד. בכל אסון, בכל זירת כאב וצער מעין אלו, שאלתי את עצמי שוב את אותה השאלה ששאלתי ביום שישי האחרון – איך אדם יכול להוות משענת כשהוא עצמו מרוסק? בין אלפי מתנדבי יד שרה ב-45 שנותיה, מצאתי את התשובה; לתשובה הזו קוראים שליחות.
ביד שרה, אנו משתדלים לספק שירות לכל פונה, במגוון עצום של פתרונות, מול כמעט כל אתגר. מטבע הדברים, כל פונה מגיע עם הרקע האישי שלו, לא בהכרח זה התואם לעולמו של המתנדב. המתנדב נדרש להזיל דמעה עם זה הנזקק לשיקום, וכמעט בו זמנית לשמוח עם כל הלב בשמחת יולדת שבאה לשאול את הערכה לאם וילד. איך הוא יכול? כי יש לו שליחות!
כל אחד עם השליחות שלו, לכל אחד עם השליחות לה הוא נצרך. לכל אחד יש שליחות, ומכולנו מצופה לשאול בשלומה של ירושלים. ירושלים, כך למדנו במקורותינו, לא נחלקה לשבטים, היא אינה שייכת לאף אחד, לכל אחד חלק בה ושליחות לשמור עליה ולשאול בשלומה.
נאמר על ירושלים, שלא משנה כמה חריג אתה מתנהג, ובאיזו צורה משונה אתה מתלבש, תמיד תוכל למצוא בעיר מישהו שנראה כמוך.
ועם כל זאת, למרות השוני והגיוון- במשך דורות על גבי דורות, הירושלמים הצליחו לחיות זה לצד זה בשכנות טובה. כל אחד רקד את הריקוד שלו בלי לדרוך על חברו והיה שם כדי להושיט יד כשראה את שכנו זקוק לעזרה.
מירושלים יוצאת הבשורה, רבי יהושע בן לוי אומר בתלמוד הירושלמי: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו- עיר העושה כל ישראל חברים". בכוחו של החסד ובכוחה של ירושלים לחבר אותנו. גם מי שנראה לו שאין לו את היכולת להרים את המשא הכבד הזה, אם יזכור שגם הוא שליח, הוא יצליח!
*הרב לופוליאנסקי (69), ראש עיריית ירושלים לשעבר הקים את 'יד שרה' ב-1976, וב-1994 הארגון זכה בפרס ישראל.
- הביא לדפוס: יצחק טסלר
לעדכונים נוספים - חדשות ירושלים
