1. נפלנו במדרגות. הנפץ לסבב הלחימה הנוכחי התחיל בהוראה מטופשת וקלוקלת של המשטרה לסגור את מדרגות שער שכם. על המדרגות האלה נוהגים תושבי מזרח ירושלים, כבר שנים רבות, להעביר את זמנם בלילות הרמדאן. ודווקא השנה החליטה המשטרה לאסור את הישיבה על המדרגות. התירוץ הלא הגיוני היה קורונה. הערבים זעקו: "איפה אתם רוצים שנבלה אחרי סעודת האיפטר? הרי גנים ציבוריים לא הקמתם לנו, מדרחוב אין לנו, אין לנו מקום אחר לחגוג!" המחאות הפכו למהומות אלימות שאיימו על בטחון העיר. ההיגיון ניצח, המשטרה התקפלה.
2. נמשכו אל האש. מי שידע לנצל את המחאה האזרחית - בהחלט לא דתית, היה חמאס. מנהיגיו מאוכזבים מביטול הבחירות הפלסטיניות, שבהן ראו הזדמנות לתקוע יתד בגדה המערבית ולסלק את שלטון הפת"ח. הם החליטו לנצל את תבערת שער שכם ובאמצעותה לכבוש את הרחוב בירושלים ובגדה - פיצוי על ביטול הבחירות. חמאס ידע לקדם את התבערה לדליקה בפריטה על מיתרי הדת ואל־אקצא, וזאת על רקע יום ירושלים, כוונת ישראל לאשר עליית יהודים להר הבית בימי הרמדאן ומצעד ריקוד הדגלים. כך הצליח חמאס ליצור את המתכון הדתי ליצירת נרטיב של 'חמאס מגן אל־אקצא וירושלים'. שתי ציפורים במכה - הפגנת כוח נגד ישראל וגם ניצחון מוחץ נגד אבו־מאזן, אם לא בקלפי אז ברחוב. לא בכדי בחר חמאס לכנות את סבב הלחימה 'חרב ירושלים'. דרך אגב, בצה"ל בחרו שם תואם למבצע בעזה, 'שומר החומות'.
3. בלי פשרות. ירושלים היא לא עיסאוויה, היא לא צור באהר, גם לא מחנה הפליטים שועפאט. ירושלים שעומדת בלב הסכסוך היא האגן הקדוש ובמרכזו הר הבית/אל־אקצא. כל הסכסוך מתנקז ל־144 דונם - שטחו של הר הבית, שהופכים את הסכסוך האתני־לאומי־טריטוריאלי לסכסוך דתי.
דת אינה עוסקת רק בסוגיות תיאולוגיות, אלא ובעיקר במקומות קדושים שמהווים מוקד לפולחן דתי והופכים חלק מן החיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של החברה. מקום קדוש, שבעת ובעונה אחת קדוש ליהדות ולאסלאם וכל צד ממבקש להדיר ממנו לחלוטין את הצד השני, הופך לנפיץ, לחבית של חומר נפץ. ליהודים הר הבית קדוש מכוח האמונה שבו שורה השכינה לנצח. למוסלמים אל־אקצא הוא המקום השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה, המקום שממנו עלה הנביא מוחמד להתוועדות שמיימית.
כך הפך אל־אקצא לדוגמה דתית והם אינם מוכנים לחלוק את האתר עם אחרים או להתפשר על המקום. עבורם הפגיעה בקדושת אל־אקצא היא הפרת כללי האתיקה של החברה, ומבחינתם המאבק עבור אל־אקצא הוא 'ייהרג ובל יעבור'. במילים אחרות, המאבק על הר הבית הוא משחק סכום אפס. אין פשרות, זה 'אנחנו' או 'הם', אף צד לא מוותר ולא יוותר.
אל־אקצא הוא נושא קונצנזואלי בעולם המוסלמי ובחברה הפלסטינית בכלל. בעיניהם כיבוש אל־אקצא לפני 54 שנים במלחמת 1967 הוא עלבון צורב שלא נרפא עד היום הזה. העלבון כפול היות שבפעם הראשונה מאז שחרר צלאח א־דין אל־איובי את ירושלים מידי הצלבנים נכבש מסגד אל־אקצא בידי 'הכופרים היהודים, הצלבנים החדשים'. אל־אקצא הפך עבור הפלסטינים לסמל לפטריוטיזם דתי־לאומי בסכסוך עם ישראל. כסמל דתי־לאומי אל־אקצא מאחד את כל הפלסטינים, כולל את הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל.
המרכיב הדתי הוא חלק מהזהות הקשיחה של הפלסטינים. הרגשות הדתיים ובמיוחד לאל־אקצא הם קמאיים. לכן קל מאוד היה להשתמש בירושלים ואל־אקצא כמשאב פוליטי להנעת הציבור לאלימות נגד ישראל.
זאת הסיבה לפרוץ המהומות בקרב ערביי ישראל, בלוד, רמלה אום אל־פאחם ובכל יישוב ערבי אחר. כל כך חבל שאחרי שהצלחנו להחזיר מעט אמון מול ערביי ישראל מערכת היחסים הופכת שוב להיות עכורה וחשדנית. המיני אינתיפאדה של אל־אקצא מחזירה אותנו שנים לאחור.
בחמאס ניצלו את ההזדמנות, לא היססו, איימו ושיגרו רקטות, מאות רקטות בשם אל־אקצא והגנת ירושלים. מבחינת הארגון, נרטיב הניצחון הושג בשיגור כמה רקטות לעבר ירושלים. מבחינתם הם השיגו את המטרה, בכל הקשור לבירה.
מביך שדווקא המדיניות הרופסת וחוסר ההרתעה מול חמאס, שנעלמה - לא של הצבא אלא של הדרג המדיני, מאפשרים לחמאס קבוע את כללי המשחק בסכסוך; להחליט מתי ליזום עימות ומתי לסיימו; מתי להשתמש ברקטות ומתי בעפיפונים ובלונים; מתי לאפשר לתושבי עוטף עזה לישון בשקט ומתי לשרוף את שדותיהם. הגיע זמן לשינוי.
4. וחוזר חלילה. דברים אלה נכתבו בעיצומה של הלחימה ושיגור הרקטות. כותב שורות אלה מקווה כי הפעם מי שיקבע את הכללים למהלכי הלחימה וסיומה תהיה ישראל ובלי שניפול פעם נוספת שבי בידי תמרון של חמאס. כי כל עוד לא תחליט ישראל על אסטרטגיה ברורה מול החמאס – גם בסיומו של הסבב הנוכחי יהיה שוב פסק זמן ולאחריו יסתחרר מחדש מעגל הלחימה לעוד סבב.
* ד"ר רוני שקד הוא מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון של העברית וחוקר עמית במכון טרומן באוניברסיטה העברית.
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
