פרשת השבוע פותחת ברגע של הצלחה: החקלאי עומד מול היבול שעליו עמל ומביא את הפירות הראשונים לירושלים. אבל דווקא ברגע הזה התורה דורשת ממנו לעצור, להביט לאחור ולזכור שההצלחה שלו לא התחילה בו
פרשת כי תבוא נפתחת באחד הטקסים המיוחדים שבתורה – הבאת הביכורים.
אדם עבד את האדמה במשך חודשים. חרש, זרע, המתין לגשם, טיפל בשדה – ולבסוף הגיע הרגע שבו הוא רואה את הפירות הראשונים.
אפשר היה לצפות שהתורה פשוט תגיד לו: הצלחת, תהנה.
אבל דווקא עכשיו היא מצווה עליו לעלות לירושלים.
הוא לוקח מראשית הפירות, מגיע לבית המקדש – ושם הוא נדרש לא רק להניח את הסל, אלא גם לספר סיפור.
והסיפור שהוא מספר בכלל לא מתחיל ממנו.
הוא חוזר אחורה אל אבותיו, אל התקופות הקשות, אל מצרים, אל היציאה ממנה ואל הדרך הארוכה שהביאה אותו עד לרגע שבו יש לו אדמה ופירות משלו.
ורק בסוף הוא אומר:
״ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה״.
יש כאן מסר אנושי מרתק.
דווקא כשקשה לנו, אנחנו בדרך כלל זוכרים היטב שאנחנו זקוקים לאחרים. אנחנו מחפשים עזרה, משפחה, חברים, מדינה, קהילה.
אבל כשמצליחים – קל מאוד להתחיל לספר לעצמנו סיפור אחר:
אני עשיתי. אני בניתי. אני הגעתי לכאן בכוחות עצמי.
התורה מבקשת מהאדם לעצור דווקא ברגע ההצלחה ולזכור שהסיפור כמעט אף פעם לא מתחיל ממנו.
מאחורי כל אדם שהצליח עומדים בדרך כלל הורים, מורים, חברים, שותפים, אנשים שנתנו הזדמנות, הסביבה שאפשרה לו להתפתח – ולעיתים גם הרבה מזל ונסיבות שלא היו בשליטתו.
זה לא מקטין את ההישג שלו.
להפך.
אפשר להיות גאה במה שעשית ובאותה נשימה להכיר בכך שלא עשית הכול לבד.
אולי זו גם הסיבה שמביא הביכורים נדרש להביא דווקא מראשית פירותיו, ולא להמתין לסוף העונה. התורה מבקשת לתפוס את האדם בדיוק ברגע שבו מתחילה תחושת ההצלחה ולומר לו: לפני שאתה מתרגל לשפע – תעצור לרגע ותגיד תודה.
ובעולם שבו הצלחה נמדדת לא פעם בכסף, תפקיד, השפעה, עוקבים או מעמד, זה מסר שרלוונטי גם אלפי שנים אחרי שחקלאים עלו עם סלי הביכורים לירושלים.
הצלחה אמיתית אינה רק לדעת לאן הגעת – אלא גם לזכור מאיפה באת, מי הלך איתך בדרך ולמי מגיעה תודה.
אולי זה המסר שבו בוחרת התורה לפתוח את פרשת כי תבוא: לא די לדעת להצליח – צריך גם לדעת ממי הגיעה ההצלחה, למי אנו חייבים תודה ואיך נכון לבטא אותה.
שבת שלום,
מערכת mynet ירושלים
