קובי ראובן (46), המוכר בשמו "קובי זבל", הוא איש של ניגודים: מצד אחד הוא מלך החפלות הטריפוליטאיות ומוכר היטב בקרב כל הקהילות הלוביות.
מצד שני, למרות ההצלחה והופעות הענק, הוא ממשיך להיות עובד תברואה מן המניין במחלקת פינוי הזבל של עיריית נתניה - ואין גאה ומאושר ממנו.
קראו גם:
"אני חולה על הזבל, נלחמתי על הזבל אפילו בבית המשפט", מספר ראובן, שגם אביו, ניסים ראובן ז"ל, התפרנס שנים מאותה עבודה. "היו לי בעיות בהתחלה, עם כל ההגדרות של דור א', דור ב', אבל נלחמתי במערכת וניצחתי. עשיתי בעיות שחבל על הזמן. היה לי מאוד חשוב לעבוד בזבל".
למה?
"קודם כל, זה ממתן אותי, זה גורם לי להיות פשוט. אני לא אוהב להרגיש פוזה, אני אוהב את העמך, את השכונה. אתה יכול לראות אותי עם ראש הממשלה, ואז מסתובב עם ילדים על אופניים בשכונה. אני יכול להיות באודיטוריום מול קהל של עשרות אלפים, ולמחרת ילדים שרים לי מאחורי משאית הזבל".
זה חשוב לך גם בגלל אבא שלך?
"בטח. אבא שלי נפטר לפני חצי שנה, בגיל 78. הייתה לו מפרצת, הוא עבר ניתוח ראש ואז חלה בקורונה וסבל מאוד. זאת הייתה שנה קשה. היה לי אבא צדיק שאהב לעשות חסד ולעזור לאנשים. ממנו למדתי לתת ולשמש דוגמה. הוא היה כמו רב, היו אנשים שלא הלכו לעבודה עד שלא קיבלו ממנו ברכה".
מתופף על סירים
לצד האהבה שקיבל מאביו לתחום התברואה, מגיל צעיר ידע ראובן שכשיגדל יהיה מוזיקאי. "כשהייתי קטן הייתי מחקה את הזמרים יוסי שועה והאחים עזרא", הוא מספר.
"הייתי לוקח מקלות, סירים ופחים של שימורי זיתים ודופק לשכנים בראש. להורים שלי לא היה כסף, אמא שלי עבדה במשק בית ועשתה הכל כדי לקנות לי רמקול. הייתי משגע אותה שתיקח אותי להופעות של יוסי שועה בחוף סירונית, כדי שייתן לי לשיר. פעם אחת זרקו עליי שטר והתלהבתי. הבנתי שאני יכול להיות זמר.
"לאט־לאט התחלתי להופיע בבתים, להוציא כלות עם דרבוקה ולשיר בשבת חתן. התחלתי ללכת לסבתות הטריפוליטאיות במושבים, ללמוד את השפה, אותה שפה שהתביישתי בה כשההורים שלי דיברו בה בבית. למדתי שירים בטריפוליטאית ובעיראקית, הוצאתי שירים וראיתי שמזמינים ואוהבים אותי. לפני העלייה לבמה אני מסתובב באולם ולוחץ ידיים. לוקח לי הרבה זמן להגיע לבמה".
ימי הקורונה הוכיחו לראובן כמה טוב שלא הסתמך רק על עבודתו כזמר. "מזל שיש לי את העבודה בזבל. בנאדם לא יכול לבנות רק על הופעות. היו זמרים, אני לא רוצה לנקוב בשמות, שביקשו ממני לעזור להם כלכלית. 2,000, 3,000 שקלים הלוואה. החזקתי מהם, אמרתי לעצמי, 'איפה אני ואיפה הם', אבל הם יודעים שאני חרוץ, לא מהמר, לא שותה, לא מעשן, זה חריג בשבילם. הם רגילים לבזבז 12, 13 אלף שקל בחודש, ואז פתאום מגיעה מכה כזאת. אני, ברוך השם, לא נפגעתי מהקורונה".
היה קשה לא להופיע?
"הופעתי עם דרבוקה מחוץ לבתים של סבתות יחד עם הנכדים שלהן, שרתי לילדים במעון של אקי"ם ושיחקתי כדורגל. מצאתי תעסוקה. אני תמיד מוצא מה לעשות. בנוסף, לפני עשרה חודשים הפכתי לסבא, נולדה לי נכדה".
יום הולדת בבית הקברות
בהתאם לאישיותו הצבעונית, לראובן לא חסרים סיפורים יוצאי דופן על הופעות בלתי נשכחות. לפני חודש וחצי מצא את עצמו מופיע ביום הולדת בבית עלמין בפרדס חנה, לאחר שילדיה של המנוחה קיבלו ממנה דרישה מיוחדת בחלום.
"היא הייתה אישה נהדרת מחדרה, אמא לחמישה ילדים, שאימצה שלושה ילדים עם תסמונת דאון. בעשר השנים האחרונות, מדי שנה, ב־25 באוגוסט, היא נהגה לחגוג לעצמה יום הולדת בחפלה גדולה ואני הייתי מופיע. לפני הקורונה היא חלתה בסרטן והמסיבה בוטלה.
"אמרתי לעצמי, אני חייב לאישה הזאת, היא הייתה בשבילי כמו אלוהים בגלל הדברים הטובים שעשתה בעולם. הגעתי לבית החולים בחיפה עם המוזיקאי שי ממן, ואני רואה אותה עם הכימותרפיה, שומעת את השירים שלי. עצרתי את המוזיקה ושרתי לה 'מלאך שמיים, את לי אמא'. איזו התרגשות זאת הייתה.
"כשהחלימה עשינו לה יומולדת והייתה שמחה גדולה, אבל אז הגיעה הקורונה. בני משפחה שלה חלו, ובהמשך היא נפטרה. זה היה צער גדול. יום אחד קיבלתי טלפון מהבת שלה. היא סיפרה לי שאמא שלה באה לה בחלום וביקשה שיערכו לה יום הולדת כמו בכל שנה, בבית הקברות בפרדס חנה.
"אני מכיר את האמונות של הטריפוליטאים, אם הם חולמים ולא מיישמים - זו בעיה. הגעתי לשם, הם חיכו לי עם פרחים ותמונה שלה. שרתי לה וכולם דמעו מסביב. כל הדרך הביתה בכיתי כמו תינוק".
לצד קריירת השירה מטפח ראובן גם תדמית של מגשר ומשכין שלום. "זה ידוע שאני איש של סולחות", הוא אומר. "אני מגיע למופעים ועושה שלום בית בין אחים, ילדים והורים, במיוחד אצל הטריפוליטאים, איפה שיש סכסוכי קרקעות במושבים.
"לאחרונה, למשל, הוזמנתי לחגוג יום הולדת באחד המושבים בשרון. הגעתי עם קלידן, והאמא של חתן השמחה סיפרה לי ששני האחים לא הגיעו לאירוע בגלל מריבה על ירושה שגרמה לקרע במשפחה. פניתי לאחים, ביקשתי שיכבדו אותי וסיכמתי איתם שנלך לאכול קוסקוס אצל האמא. כשבישרתי לה שכולנו נגיע היא לא האמינה, אמרה שהלכה לרבנים והתפללה ושום דבר לא הביא שלום בית.
"כשהגענו ביקשתי מכולם להתחבק לפני שמתחילים לדבר. הסבתא עשתה 'קולולו', האחים דיברו וסגרנו הכל. האבא הלך לגינה והביא לי דלעת כל כך גדולה, שלא הצלחתי להכניס אותה לאוטו".
הפוליטיקאים עומדים בתור
מלבד הופעותיו ברחבי הארץ, ראובן מופיע פעמיים בשנה, בסוכות ובל"ג בעומר, בבית כנסת "בושאייף". מדובר באירועי ענק של הקהילה הטריפוליטאית, אליהם מגיעים עשרות אלפי אנשים, ביניהם גם רבנים, שרים וראשי ממשלה.
"ההופעות הכי משוגעות זה בבושאייף", הוא אומר, "השרים נלחמים כדי שתתייחס אליהם. הם מנצלים את הקטע שאתה אהוב הקהל כדי להתחכך איתך. שרתי עם כולם, עם השמאל, הימין, מירי רגב ושמעון פרס. לפני שנה הגיע יאיר לפיד, ולא קיבלו אותו, עשו לו בוז. אתה יודע מה זה שהוא ייכנס לשם? זה מעוז ליכוד.
"העליתי אותו לבמה, עצרתי את הקהל ואמרתי להם שאנחנו במקום קדוש, ובן אדם רוצה להגיד כמה מילים ולברך, גם אם זה לא נראה להם. אני בכללי השתניתי בעצמי. פעם הייתי ימין קיצוני, היום מזמינים אותי לחפלות של ערבים. מתים עליי. מתקשרים אליי עבריינים ערבים מבתי כלא שאני אבוא לשיר להם בבתי כלא".
ואתה מגיע לשיר להם?
"בטח. אני מופיע בבתי כלא בהתנדבות, מכניסים אותי על זינזאנה ואני שר להם שעה, שעה וחצי. יש לי תעודות הוקרה מהשב"ס. אני מכיר את דומרני, אני מכיר את כולם, הם חולים עליי. אני שר להורים שלהם, הם מביאים אותי לבתים שלהם, אוהבים אותי בכל הזרמים. מביאים אותי גם לעשות חגיגות כשהם משתחררים. חלק מאלה שגדולים היום בפשע - אני עשיתי להם את הבר מצוות בהתנדבות כשלהורים שלהם לא היה כסף".
איזו הופעה הכי ריגשה אותך?
"הכי התרגשתי בהיכל התרבות, כשההורים שלי היו שם. שרתי את השיר "בויה" לאבא שלי, על בסיס השיר של דודו אהרון. בכיתי, ירדתי אל הקהל. זה היה בשביל להראות להם שעם כל הקושי שלהם, הבאתי משפחה, והילדים שלי מלומדים והצלחתי".
ובמבט קדימה, מה השאיפה? קיסריה?
"קיסריה זה לא השאיפה שלי. יש קבלנים טריפוליטאים שאומרים לי שהם ישלמו הופעה בקיסריה כדי להראות שאנחנו יכולים למלא את האולם. לא משנה כמה אצליח במוזיקה, אני נשאר בזבל, זה החיים שלי. אני נושם אותו בבוקר ונעים לי.
"הכי חשוב שאנשים יידעו שלא צריך להתבייש בשום עבודה. הבושה היא לגנוב ולעשות כסף קל. החוכמה היא לעבוד קשה ולהצליח. היום אנשים מתחננים להיכנס לזבל. בעבר התביישתי ואמרתי לאבא שלי, 'למה אתה עובד בזבל? צוחקים עליי בכיתה'. התברר שזה הדבר הכי טוב שקרה לי".
