מאז מונה יורם ברוורמן למנכ”ל, תיאטרון החאן ממצב את עצמו לא רק כמרכז יצירה תיאטרוני – אלא כשליח ציבור. “אנחנו לא רק מעלים הצגות”, אנחנו שואלים שאלות, יוצרים שיח, ובונים קהילה".
אני פוגש את ברוורמן מאחורי הקלעים, שם אפשר לראות את הלב הפועם של התיאטרון.
בשנה האחרונה, כמו בכל שנות פעילותו, עלו כאן הפקות נועזות שזכו לתשבחות – "יהודים רעים" חשפה את המורכבות של הזהות היהודית בתפוצות, “הורים יקרים” נגעה בעדינות בדינמיקה של משפחות על כל הכאב והאהבה שבה ופתחה דיון סביב הקשר והיחסים בין הורים לילדיהם הבוגרים ו”מיתה טובה” הביאה קהל שלם לדמעות ויצרה שיח סביב השאלה המוסרית של המתת חסד.
“הגיעה אלינו אישה אחרי ההצגה” מספר ברוורמן ועוצר לרגע, "אמרה שההצגה שינתה את הדרך שבה היא מתמודדת עם המחלה של בעלה. זה הרבה מעבר לתיאטרון".
וזה בדיוק מה שהופך את החאן למיוחד כל כך – יש בו נשמה. זה לא תיאטרון שמנסה להתחנף או להרשים, אלא כזה שחש מחויבות מחויבות עמוקה לחברה הישראלית. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, כשמוסדות תרבות רבים התקשו למצוא את דרכם, החאן היה בין הראשונים שנרתמו למשימה. “בימים הראשונים של ההלם והחוסר ודאות,” נזכר ברוורמן, “הבנו שתפקידנו גדול יותר. אנחנו חייבים להיות כאן בשביל הקהילה".
וכך הם עשו. החאן פתח את שעריו לחיילים ולמשפחות של מילואימניקים, אירח משפחות מפונים מהדרום ומהצפון שהגיעו למלונות בירושלים, והציע להם שעה וחצי של הפוגה – הצגות בחינם שנתנו רגע של נחמה בתוך הכאוס. שחקני הלהקה, יחד עם מתנדבים ירושלמיים, יצאו לבתי ניצולי שואה ואוכלוסיות מוחלשות, והביאו את התיאטרון אליהם – עם חום, אהבה ותחושה של בית. חיילים קיבלו כרטיסים חינם, ופרויקטים מיוחדים בשיתוף הקרן לירושלים הפכו את החאן למקום שבו התרבות מרפאת.
בזמן שמדדי איכות ממקמים את החאן בראש רשימת התיאטרונים של משרד התרבות, דווקא העשייה השקטה הזו היא שמותירה חותם.
זה תיאטרון שמאמין שאמנות יכולה לשנות מציאות – ומוכיח את זה יום אחרי יום.
ולמי שירושלים ותרבות יקרות ללבו, אני מזמין אתכם להצטרף לקהילת החאן – קהילה שוחרת תרבות. כשאתם רוכשים מנוי לעונת 25/26, אתם לא רק מבטיחים לעצמכם שנה של חוויות תיאטרוניות מרגשות – אתם הופכים לשותפים למשהו גדול בהרבה.
מוגש מטעם תיאטרון החאן הירושלמי
