אני וסימון ומואיז הקטן | שכונת אוהל משה
יוסי בנאי הרבה לספר על ילדותו בירושלים. כך בסיפורים שכתב, כך במערכונים וכמובן גם בשירים. ברבות מיצירותיו מופיעות דמויות אמיתיות, שמות מקומות, עצים ומשחקים, וכך בשירים מופיעים אפילו אולם הקולנוע ושמות הסרטים.
כוחו של שיר
שורות אלה נכתבו בשבוע בו נפטר אחד מגיבורי שיריו המפורסמים ביותר, סימון, הלוא הוא שמעון יאיר (ינואר 2023). המון־המון נכתב על השיר, ואני אביא כאן שני עניינים בלבד. האחד הוא דווקא הצד המוזיקלי, סיפור כתיבת הלחן, כפי שסיפר לי חנן יובל (בראיון במלאת לשיר 20 שנים, שנת 2000), והשני הוא מילון קצר למושגי הילדות הרבים שבשיר.
באופן כללי אומר שהשיר הזה מראה לי עד כמה שיר תופס מקום בהוויה התרבותית שלנו. כמה הוא גדול ורב עוצמה. שתי הדמויות הנזכרות לא היו זוכות לחשיפה כלשהי ללא הצלחתו הגדולה. שני הילדים הנזכרים לא התפרסמו בבגרותם במעשים גדולים, לא היו מנהיגים, ממציאים, ספורטאים, או "סלבס" מסוג כלשהו. הדבר היחיד שהביא אותם אל תודעתנו הוא השיר. וכפי שהם מספרים בראיונות הרבים שנתנו לאורך השנים, הימצאותם בשיר הייתה משמעותית מאוד עבורם.
אז מי היו סימון ומואיז
סימון ומואיז הם שני אחים, שנולדו בהפרש של שנה (לא תאומים כמו שכתוב בחלק מהמקומות), שהיו מילדי השכונה שבה גדל יוסי בנאי. הם לא גרו ממש בשכנות, אך בני דודים שלהם גרו ליד הבנאים וכשבאו לבקרם, פגשו ביוסי והתחברו.
סימון הוא שמעון יאיר, שעבד שנים רבות במרכז הדמוגרפי במשרד ראש הממשלה. אחיו הצעיר הוא משה יאיר, עורך דין שמשרדו נמצא חמש דקות הליכה מקולנוע רקס. סימון היה היחיד שממש גר בירושלים עד יומו האחרון.
דווקא כשלחוצים באה ההשראה
השיר הזה מלמד אותי עוד משהו קטן: אני אישית דחיין. מודה. משימות רבות נדחות אצלי לרגע האחרון. שנים אני מתוסכל מהעניין, ההורים לחצו עליי תמיד, ובהמשך רבים שעבדו איתי, וכמובן... אשתי. והנה באה שיחתי עם חנן יובל והראתה לי - א. אני לא היחיד, ב. לפעמים ככה באה ההשראה. אז הנה מה שקרה.
את המילים הביא לחנן דודו אלהרר. השנה, 1980, היה זה לקראת הפקת תקליט ליוסי בנאי. חנן: "זה לא היה מובן מאליו שאני מלחין. הייתי כבר כמה שנים באוויר, אבל זה לא היה מובן מאליו". יוסי בנאי, שהיה כבר כוכב גדול ומוכר, כתב מערכונים ללהקת הנח"ל שבה היה חנן יובל אחד הזמרים ועבד עם הלהקה על מערכוניו. חנן: "מרוב פחד חטפתי חיל ורעדה. יוסי בנאי מבקש ממני לחן". אחרי כמה ימים שהדף אצלו ולא הצליח לגעת בו, צלצל הטלפון. על הקו, יוסי בנאי. המשיך חנן: "הוא צלצל ואמר לי 'נו?', אמרתי, 'יקח לי עוד כמה ימים'". אחרי כמה ימים שוב "נו?", וחנן מודה באוזניו: "עוד לא ישבתי על זה". ככה זה חזר על עצמו עד שיום אחד יוסי בנאי התקשר ואמר לחנן: "מה שיש, יש! אני בא לשמוע!".
ואז, בלחץ הביקור הקרוב, כשלא היה זמן, ולא נחת לכתיבה, כשלא הייתה ברירה, דווקא אז: "תוך שעה היה השיר מוכן".
ראיתם? הצלחת ענק
במבט לאחור, 20 שנה אחרי הכתיבה, אמר לי חנן יובל: "השיר הזה פתח לי דרך!". הוא היה הצלחת ענק עבור כל מי שנגע בו, שהיה קשור ליצירתו. התקליט שנקרא כשמו של השיר הצליח מאוד, אחריו הצליח המופע, שגם הוא נקרא "אני וסימון ומואיז הקטן". יוסי בנאי נישא שוב על כנפי ההצלחה, ועבור חנן יובל, פתח השיר דרך להזמנת שירים נוספים ולאמנים רבים ששרו את שיריו ולהכרה בו כמלחין ולא רק כזמר. וגם, כפי שכבר סופר, סימון ומואיז הקטן נעשו מוכרים לכל.
למה צחקה מיכל מהשיר מים לדוד המלך | המקום - עיר דוד (או בנייני האומה)
המהפך הגיע במוצאי יום העצמאות תש"ל, 1970, והוא קרה ברגע מסוים, רגע אחד וברור - כשסיימו הגששים את ביצוע שירם, "מים לדוד המלך". עד אותו הרגע, סירבה נעמי שמר לכתוב לשלישייה, אבל באותו הרגע חל המהפך והיא החליטה לכתוב להם. ומה שכתבה היה "למה צחקה מיכל?". מה הקשר? מה היה בשיר שהניע אותה לכתיבה? הנה זה בא.
"מים לדוד המלך"
פעמים רבות המשורר מתעניין דווקא בתמונה צדדית שהתנ"ך לא מרחיב עליה. כך היה כשעקיבא נוף בחר לכתוב שיר על תמונה קטנה וקצרה בשמואל ב' פרק כ"ג, שבה, בעת קרב עם הפלשתים, צמא דוד המלך.
ודוד מבקש מים דווקא מן הבאר הנמצאת באיזור שכבוש על ידי האויב. שלושה גברים התנדבו לצאת כנגד כל הסיכויים והלכו להביא לו מים. וזה הדבר שריתק את עקיבא נוף, על מה מדברים שלושה לוחמים היוצאים לקרב כמעט אבוד. ועל זה כתב בשירו.
במקביל קרה משהו אצל שלישיית הגשש החיוור. מפיק הלהקה האגדי, אברהם דשא־פשנל, הציע להם להופיע בפסטיבל הזמר והפזמון. פסטיבל שהיה אז, בשנת 1970, פסגת ההפקה התרבותית בארץ. אירוע מכובד ו"מכופתר" שנערך בבנייני האומה, שיא ה"מרובעות". סיפר לי שייקה לוי: "התנגדנו, מה לנו ולזה? אבל אז מישהו מאיתנו אמר, 'בתנאי שיהיה צחוק'. ופשה אמר 'ודאי שנעשה צחוק'".
שאלתי את שייקה לוי: " איך נתנו לכם לעלות עם זה? לא ראו בחזרה מה אתם עומדים לעשות?" והוא ענה: "בחזרות הגענו לבושים כרגיל, את הבגדים מצאנו במחסן התלבושות של הקאמרי, הסתרנו אותם באחד החדרים הצדדיים בבנייני האומה מתחת לערימה של בגדים אחרים. הלכנו להתלבש רק כשהתחיל להישמע השיר שלפנינו, ורק אז, כשקראו בשמנו, יצאנו מהחדר ועלינו ישר לבמה. אני זוכר שבצד עמד הזמר רן אלירן והתכונן לשירו שהוצג אחרינו, הוא ראה אותנו בתלבושת ומיד הבין מה הולך לקרות ואמר לנו 'זה לא פייר, זה לא פייר'". ההמשך ידוע. הלהקה הסעירה את האולם ואת הצופים בבית בביצוע מבריק ומצחיק. שייקה לוי: "אחרינו היה האולם צריך לעבור רמונט".
כולם נהנו חוץ מאחד - המנחה יצחק שמעוני, שהרגיש שהתחרות בורחת לו מהידיים. מיד כשנגמר השיר, הכריז שמעוני בטון רשמי ו"מינהלתי": "אני מבקש להזכיר לקהל שבתחרות הזו נשפטים השירים ולא הביצועים".
"אמא רתחה" סיפרה לי הללי שמר, בתה של נעמי שמר. "ההכרזה הזו ממש הרגיזה אותה". הגישה המקובעת, הממוסדת, הייתה תמיד ממנה והלאה, והפעם היה לדבר מסר כפול ומכופל.
שומר החומות (אני עומד על החומה) | המקום - חומת ירושלים
1977, להקת פיקוד מרכז באקורד אחרון לפני פירוקה (יחד עם כל הלהקות הצבאיות), הביאה להיט ענק. גם בעת כתיבת שורות אלה, עשרות שנים אחרי, השיר מקובל, אהוד ומוכר: "אני עומד על החומה" שר הסולן יואל לרנר וכשבין זמרות הליווי החיילת מזי כהן, שהתפרסמה אחר כך כחברת הרכב "גזוז" של דני סנדרסון.
להקת פיקוד מרכז ידעה ירידות עמוקות ופסגות גבוהות. אחרי הצלחה אדירה בעקבות מלחמת ששת הימים עם "גבעת התחמושת" היא פורקה, ושוב הוקמה, אך לא במימדי קודמותיה ולמעשה פעלה כצוות הווי. ואז, בשנת 1977, האלוף רפאל איתן כבר ראש אג"ם, עמדתו השלילית בנושא הלהקות הצבאיות ברורה, הוא מועמד מוביל בדרך אל הרמטכ"לות ולכולם מובן שהסוף מתקרב, ולפתע, שוב, שיר גדול כובש את הרדיו ואת הטלויזיה. שומר החומות.
דן אלמגור כתב על חייל צעיר שהוצב בתפקיד שמירה בירושלים, ונזכר בפסוק מספר ישעיהו (פרק ס"ב) שלמד בבית הספר: "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". "כן מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם: על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים".
בית נוסף לשיר
במאי 2021, לאחר שארגוני הטרור הפלסטיניים בהובלת חמאס החלו בירי רקטות מסיבי לעבר ירושלים, ואחר כך אל חלקים נוספים בארץ, נפתח מבצע מבצע "שומר החומות". גם במהלך המבצע נורו לארץ רקטות רבות שחייבו ישיבה במקלטים.
שמו של המבצע נגזר מהשיר בעל השם הזה, והדבר הביא את מערכת תוכנית הרדיו "נכון להבוקר" בגלי צה"ל, לפנות לדן אלמגור ולבקשו לכתוב בית נוסף.
והנה השיר המקורי המלא:
שומר החומות | מילים: דן אלמגור | לחן: בני נגרי
אני עומד על החומה
עומד בגשם לבדי
וכל העיר העתיקה
מונחת לי על כף ידי
אני מביט בה מאוהב
אני עולה לכאן תמיד סתם להביט
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד
כן, כן, מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו לדקלם
על חומותייך ירושלים
הפקדתי שומרים
שיום יגיע ואהיה אחד מהם
אני עומד על החומה
עומד מקשיב אל הקולות
קולות השוק והמהומה
קריאות רוכלים ועגלות
הנה הוא קול המואזין
הנה דינדון הפעמון אבל עליי להאזין
אם אין שום נפץ של רימון
אם אין שום נפץ של רימון
כן, כן, מי חלם אז בכיתה...
אני עומד על החומה
רועד מקור ומסתכל
הנה שקעה כבר החמה
שומר מלילה מה מליל
אור הירח במלואו
שוטף חומות ושערים
מתי יבוא היום שבו
לא נזדקק עוד לשומרים
לא נזדקק עוד לשומרים
כן, כן, מי חלם אז בכיתה...
בין הרים ובין סלעים טס הגדוד העברי | מקום - תחנת הרכבת הישנה
מי שפיענח עבורנו את קורות השיר, הוא חתן פרס ישראל, מורנו ורבנו חוקר הזמר אליהו הכהן. ומתחיל דבריו בשאלה: "מה זה: בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת... ומכל הילדים אותך אני אוהבת? מה הקשר בין שני חלקי המשפט?", ומיד הוא מציע שלא נחפש יותר מדי. אין קשר. לא כך נכתב השיר. ולא רק זאת אלא, שבכלל לא מדובר בשיר ילדים.
השיר נכתב ביידיש, בניו יורק, על ידי יוסל רולניק, והגיע אלינו עם מתנדבים יהודים אמריקאיים שהתגייסו לגדוד קלעי המלך מס' 39 במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917. ויתברר מיד שחיילים בכל העולם הם חיילים, ויש להם אהובה שנשארה בארצם, ויש להם חלומות על אהובתם, וגם החלומות האלה לא בדיוק לילדים. אחד החלומות שהם חולמים על אהובתם זה שהיא חולמת עליהם...
הנה מה ששם החייל בפי אהובתו החולמת עליו, זאת בתרגומו של הסופר והעיתונאי שמעון דוד יפה, שהיה עצמו חייל בגדוד קלעי המלך, לא בגדוד האמריקאי שהביא את השיר (ומספרו כזכור, היה 39), אלא בגדוד הארצישראלי שמספרו היה 40.
אֲכַבֶּה לִי אֶת הַנֵּר,
אַעַל עַל מִשְׁכָּבִי.
עוֹד מְעַט, עוֹד מִזְעֵיר,
יָבוֹא בְּחִיר לְבָבִי.
בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים
טָס הוּא בָּרַכֶּבֶת
וּמִכָּל הַבַּחוּרִים אוֹתוֹ
אֲנִי אוֹהֶבֶת.
עכשיו ברור מאין הגיעו השורות של שיר הילדים הנודע. מדוע שונו? אם נקרא את המשכו של השיר נבין גם מדוע אי־אפשר היה לשיר אותו לילדים כפי שנכתב במקור:
דום ניצב הוא בחלון
ישקיף אל מעוני
קול משמיע פעמון
האח מה רב ששוני
קול דודי דופק עכשיו
פתחי לי יפתי
חרש דובבות שפתיו
יונתי תמתי
רק כותנתי לבשרי
דלתי לו פתחתי
חיש ליטף את צווארי
ויצנח על מיטתי
שהלילה יארך
זוהי משאלתי
תמיד ישרור אופל כך
כל עוד הוא במיטתי
והרי זה ממש שיר השירים, עם קול דודי, ויונתי תמתי חמדתי, ובמשמעות החשקנית הכי פשוטה, בלי אהבת ישראל לקדוש ברוך הוא שהסביר לנו רבי עקיבא.
השיר עבר כאמור גלגולים רבים, נכתב ביידיש, תורגם כמה פעמים לעברית ומשם לאנגלית, גם הלחן נכתב לפחות פעמיים.
השיר הושר על ידי חיילי הגדודים העבריים שהגיעו ארצה ב־1917. הרכבת הנקשרת אסוציאטיבית לשיר היא הרכבת הראשונה בארץ ישראל, זו העולה מיפו לירושלים ומגיעה לתחנה הישנה, ליד החאן בירושלים. מילה אחרונה - אין ספק שגננת שהייתה מזמרת לילדי ירושלים בשנת 1917 את המזמור המקורי, היה צריכה לחפש מהר עבודה אחרת.
רוח צפונית רוח דרומית | מקום: הכניסה לירושלים, כביש 1
"מתישהו בשנות ה־80", סיפר אהוד מנור (ראיון איתי, אוקטובר 2002) - "הזמינו אצלי מרשת ג', שיר לצעדה לירושלים. אז הלכתי אל המקורות". אהוד מנור הוא מבעלי כתבי הסתרים המרתקים ביותר בזמר העברי. לרבים משיריו יש רובד עליון פשוט ו"זמין", ורובד תחתון של מסר או סיפור שגורם הנאה נוספת למי שיודע לקרוא בו (רק כדוגמה, קחו את השיר "חי". המילים: "שמעו אחי, אני עוד חי... טוב שלא אבדה עוד התקווה" מקבלות משמעות עצומה כשנזכרים שנכתבו לאירוויזיון שהתקיים ב... גרמניה).
עכשיו, ראו לכמה כיוונים שלח מנור את חיציו ב"רוח צפונית, רוח דרומית". ראשית, השיר עוסק בירושלים ואפילו בעלייה לרגל, הוא כולל סיפור אישי משלו, בדרך עוד הצליח, ככה מהצד, לשזור את כל שבעת המינים, ועל כל אלה הוסיף מדרש תלמודי מרתק. היפה הוא שאחרי העומסים הכבדים האלה בכביש מס' 1, עוד יצא לו שיר קליל, נחמד, מזדמר, שמי שלא מודע לכל המסרים הללו, יכול סתם כך להתענג עליו.
הבה נציץ רגע לחלק הכי מפולפל. המדרש שהביא לנו רבי ויינר (מנור בשבילכם), מגיע מהתלמוד הבבלי, מסכת יומא, עמוד כ"א, דף ב' (עקבתם?)
המאבק בין עובדי הגד"ש (גידולי שדה, למי שלא גדל בקיבוץ), והנוטעים (עובדי המטעים והכרמים) מתחיל מזמן־מזמן ונוגע בתחומים רבים. בואו נתחיל ישר מהכסף. בעלי השדות הם העניים יותר, אין להם גב כלכלי, הם לא יכולים לחכות, הם חייבים מיד לקצור ולרוץ לשוק ולמכור. בעלי המטעים הם העשירים יותר, מטע זה עסק שדורש השקעה, דורש המתנה שלוש-ארבע שנים לקבלת היבול, את זה יכולים להרשות לעצמם רק העשירים. מתברר שגם הזמנת הציוד שלהם מהקב"ה שונה בתכלית. ומשום שהעניינים הפוכים בדיוק, יהיו תמיד או "עניים עצבין" או "עשירים עצבין", כלשון המדרש.
באביב למשל, מה יותר טוב, עוד קצת גשם? או מה שיותר מהר שמש? תלוי את מי שואלים. מסביר חוקר ארץ ישראל, איש הטבע, חתן פרס ישראל, נגה הראובני (כן, נגה זה שם גם של בן): "בעונה שבין פסח לשבועות, רוח צפונית שמביאה גשם, מביאה תועלת מרובה לחיטים שטרם הבשילו. אולם נזק ניכר תביא רוח כזאת לזיתים, כי פרחי הזית (והתמר, והגפן ועוד כמותן), זקוקים לימים רצופים אחדים של חום ויובש, שאותם תביא דווקא רוח דרומית". (ערכתי ותמצתתי מדבריו בחוברת "סמל המדינה - שורשיו בטבע הארץ ובמורשת ישראל").
ואת זאת מצא גם אהוד מנור כשהלך אל המקורות. חדי העין ויודעי הזמר, יודעים להבחין בעקבותיו של דף הגמרא, בחרוזיו של אהוד מנור:
"רוח צפונית יפה לחיטים, אך קשה לזיתים עת ינצו, רוח דרומית קשה לעתים, אך יפה לגפנים עת יקיצו".
אהוד מנור הוסיף עוד על כתיבת השיר: "מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד חפשתי הוכחות בתנ"ך לאיפה שאני נמצא. הטיול השנתי הכי מרגש היה טיול לכיוון בית שמש, כשאמרו לנו 'פה אשתאול, פה שמשון נאבק עם האריה', זה זרק אותי. מצאתי עוד במקורות ש'קרת הסלע' זה עוד שם של ירושלים, אז גם על זה כתבתי". וכך זה נכנס לשיר:
"היום אני אראה את קרת הסלע ממש כמו אבותיי, לפני ימים רבים".
אברהם אבינו פדרה קרידו | המקום - שכונת אוהל משה
הכל התחיל כשיהורם גאון אסף למופע כמה שירים שהושרו במשפחתו, והעלה אותו עם יוסי בנאי, יליד ירושלים אף הוא. השפה הייתה לאדינו, צעד נועז באותה התקופה. הזמר המזרחי, ובכלל זה שירת הלאדינו, לא היו "נחשבים" בקרב הממסד המוזיקלי, מנהלי תחנות השידור ועורכי התוכניות. מכאן שגם הציבור הרחב טרם נחשף להם, והעלאת ערב בלאדינו, או שירים שתורגמו משפה זו, הייתה צעד נועז - גם מבחינה מסחרית. יהורם גאון ואחיו, בני גאון, פנו אל בן שכונת אוהל משה, המוזיקאי, הזמר והחוקר יצחק לוי, וביקשו ממנו הקלטות ותמלילים.
יצחק לוי היה "מפעל אדיר של איש אחד", כפי שמגדיר אותו שמעון פרנס. שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה ותיק, חוקר בזכות עצמו, וגם... שכן של משפחתו של יצחק לוי (ותכף נראה שלא רק שלהם). "הוא הקים מפעל שהיום עושים כמוהו רק באמצעות מחשבים, אינטרנט וצוות עובדים גדול ומקצועי. והוא עבר בעצמו בעיירות ובכפרים, בארץ ובחו"ל, הקליט והנציח את שירת הזקנים, את פיוטי החזנים ואת השירים המסורתיים, והצילם משיכחה". יצחק לוי תיעד את ממצאיו ב"ספר הרומנסות של יצחק לוי", רחב ההיקף והיריעה. אבן דרך בחקר ובשימור מורשת הלאדינו והחזנות.
יהורם גאון ויוסי בנאי יצאו במופע שנקרא "רומנסרו ספרדי" שעלה גם על תקליט בשם זה. השנה הייתה 1968, זה היה חדשני ונועז וזה הצליח. וההצלחה נתנה רעיון למפיק הגדול, יעקב אגמון, להפוך את התקליט לאירוע בימתי גדול.
בוסתן ספרדי
תחילה חיפש אגמון רק קטעי קישור בין השירים, ובהמשך הבין שהאירוע יכול להיות יותר מאשר שירים וקטעי קישור וחיפש מי יכול לכתוב ממש הצגה. הבחירה נפלה על בן נוסף של אותה השכונה, "אוהל משה", מי שהיה אז חבר כנסת, אחר כך שר תרבות, ואף נשיא המדינה, יצחק נבון.
ההימור על יוצר שהוא חבר כנסת לא היה פשוט. זכורים לנו מעט מאד פוליטיקאים שהיו ליוצרי שירה, ספרות או תיאטרון. הפזמונאי עקיבא נוף, הסופר ס. יזהר וגם שמעון פרס, שכתב שירים וכמה מהם אף הולחנו. אבל לא היו רבים כאלה. ובכל זאת הלך יעקב אגמון לחבר כנסת. דברים שכבר כתב והיותו בן השכונה שסביבה נסוב הסיפור, היטו את הכף.
אבל כנראה שאגמון עדיין חשש שהח"כ העסוק יתקשה למצוא זמן לעבוד. מה עשה? נתן לו מפתח לביתו השני שהיה מרוחק מירושלים ואף מתל אביב, ושכן בעין הוד. יצחק נבון ישב בשקט ועבד. אבל גם זה לא היה כל כך פשוט. נבון מעולם לא כתב הצגה בסדר גודל כזה. הוא עצמו חש חוסר ביטחון להעמיס על שכמו את המשימה הכבדה. במוסף סוף שבוע של מעריב סיפר ליעקב בר־און שבצר לו הלך לידידו נתן אלתרמן. ואלתרמן לא הקל עליו: "קראתי כמה סיפורים שלך. אין סיבה שמה שתכתוב במחזה, לא יהיה טוב". אך למרות שלא היו כאן עצה חכמה או סוד כלשהו, דווקא הדברים האלה סייעו לנבון להיכנס לכתיבה.
וזהו, התוצאה הייתה המופע המצליח בוסתן ספרדי. 2,500 פעמים שב ועלה המחזה, במסגרות שונות ובהפקות חוזרות, וכך עד לרגע כתיבת שורות אלה (אוקטובר 2022).
מהמופע אנחנו מכירים את השירים "אדיו", "השושנה פורחת", "שחרחורת", "התרגעות", "אברטו", ועוד ועוד שירים נפלאים ובהם גם "אברהם אבינו".
אברהם אבינו פדרה קרידו
זהו אחד השירים בלאדינו המוכרים ביותר אצלנו. השיר עתיק מאוד, יש מסורות הטוענות שנכתב עוד לפני גירוש ספרד. השיר מספר על מאבק בין המלך נמרוד לאברהם אבינו. נמרוד היה נין של נוח, נכדו של חם. במרבית המדרשים הוא מתואר כעובד אלילים שהתעמת עם אברהם, וכאן נכנס השיר לתמונה. הוא מספר שנמרוד חזה בכוכבים את הולדת אברהם, הבין מיד שהוא עומד להסתבך עם צאצאיו וציווה להרוג את כל הנשים ההרות במדינתו. אלא שאמו של אברהם ברחה לשדה ושם ילדה את אבי האומה וההמשך ידוע.
לשיר יש גירסאות רבות והרבה בתים, אבל לא מצאתי אף ביצוע שלו בעברית. הוא להיט בארצנו למרות שהוא מושר בלאדינו. תרגומים יש, אך לא מוזיקליים. לא כאלה המאפשרים לשיר אותם.
מי שעשה יותר מכל להבאת השיר הזה לתודעה הרחבה, הוא יהורם גאון. זאת למרות שבמופע הרומנסרו לא נכלל השיר, ובמופע הבוסתן לא נכלל יהורם גאון. מאוחר יותר לקח גאון את אברהם תחת חסותו והניפו אל־על. המנצח והמנהל המוזיקלי, אלעד גבאי.
