ההצגה הכי טובה בעיר: תיאטרון החאן הוקם במהלך שנות ה־70 על ידי ראש העירייה טדי קולק ז"ל והוא נכס צאן ברזל תרבותי בהוויה הירושלמית. אודי בן משה, המנהל האמנותי של החאן מזה ארבע שנים, שימש קודם לכן כבמאי הבית של התיאטרון במשך חמש שנים וכבמאי פרילנס בתיאטראות הבימה, הקאמרי ובית לסין. "אנחנו, החאן", אומר בן משה בגאוות יחידה מוצדקת.
"התיאטרון הרפרטוארי היחידי בירושלים עם להקת שחקנים קבועה שמשתנה. אנחנו מפיקים ארבע־חמש הצגות בשנה עם אג'נדה אמנותית ברורה ומעלים את ההצגות למינויים ולקהל הרחב עם אנסמבל אמיתי. בקרוב למשל, יעזבו אותנו אריה צ'רנר הנפלא ויהויכין פרינדלנדר שהוא מוסד בפני עצמו שיוצא לגימלאות אחרי 30 שנה.
"למרות זאת, לא ויתרתי עליו כל כך מהר, והוא מופיע בהצגות 'בתחילת קיץ 1970' ו'עלייתו ונפילתו של ארתורו אוי' מאת ברכט. אנחנו תיאטרון שנתמך בחלקו על ידי המדינה ובחלקו על ידי תמיכה עצמית ואנחנו לוקחים לא מעט סיכונים כדי לתת לקהל הרחב את החוויה העוצמתית והאמנותית הטובה ביותר. אנחנו למשל התיאטרון היחיד בעולם שהמשיך לעבוד בקורונה והראשון גם שחזר מהקורונה.
"עשינו הצגות באוויר הפתוח והצגות בקפסולות. העלינו את ההצגה 'תהילה' באוויר הפתוח בשכונת ימין משה והפקה בבית הנסן על החולים, הרופאים והאחיות שטיפלו במגיפה של 1948. הקהל פשוט הלך אחרי השחקנים והדמויות בהצגה והרגיש חלק פעיל בהצגה. יצרנו רפרטואר חכם שאיפשר לנו לעבוד בניגוד לאחרים. כך למשל, העלינו בבריכת הסולטן את ההצגה 'תעלולי סקפן' מאת מולייר, הצגה שגם רצה בספרד ובחודש ספטמבר תעלה גם במרוקו והיא אחת ההצגות הוותיקות ביותר. במהלך הקורונה, נכנסה שירלי דשא לחדר וכתבה את המחזה 'סבתות', שמספר על ארבע סבתות שכמהות ומתגעגעות לנכדים שלהן בתקופת הקורונה. הצגה שרצה כבר 100 פעם ותמשיך והיא מצחיקה ומרגשת עד דמעות".
בן משה צריך להיות גאה בעיקר בעובדה שתיאטרון החאן כל הזמן מפלרטט עם המציאות, נמצא עם היד על הדופק ונותן לקהל הרחב הזדמנות להרגיש שמה שמוצג לפניהם הוא אקטואלי ורלוונטי. נוגע בנימי הנפש של היום־יום, מתכתב איתו מצד אחד אבל גם מעניק אסקפיזם. "תיאטרון החאן מקפיד כל הזמן להגיב למציאות", אומר בן משה.
"הוא מדבר לקהל הירושלמי והוא נותן לבאי התיאטרון את האפשרות לצחוק, לדמוע לחשוב ולהרגיש את המציאות העכשווית, ההווה, תוך שזירה לעבר והיקש שמרתק אותו כל פעם מחדש. לאחרונה העלינו את המחזה 'נתן החכם', מחזה קלאסי שנכתב במאה ה־18 ומספר על צלאח א־דין כובש את ירושלים, אבל גם מראה הלכה למעשה את הסובלנות, הכבוד בין הדתות והשלום ביניהן כי הדמויות הן מכל הדתות ויש ביניהן הרמוניה. יש גם את המחזה של איה קפלן שמבוסס גם על הרומן 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז ששוזר גם את סיפור חייו של עוז ואת 'נער האופניים', הצגה מרגשת שמבוססת על ספרו של אלי עמיר. אנחנו מביאים את כל התמהיל של החברה הישראלית עם שחקנים מכל גווני האוכלוסייה. כל צופה בקהל רואה על הבמה את עצמו ואת השונה ממנו".
התפקיד שלכם, של תיאטרון כמו החאן, הוא הלכה למעשה להיות המזור לצרות היום־יום של הצופים? "התפקיד שלנו הוא לשמש מראה. אני מאמין וכך גם כל חבריי לתיאטרון החאן, שתפקידנו הוא לרפא. כמו דוקטור של הנפש שמעניק לקהל שיושב בהצגה מרגיש את ההתרחשות על הבמה באופן כן ואמיתי כי ההצגה עוסקת במשפחתו, בעמו, בעברו ובחבריו. אנחנו רוצים להעניק עושר והשראה וחיים. הקהל רואה את השחקנים מכל קשת האוכלוסייה והפסיפס שלנו כאן בישראל והוא מתחבר והוא לומד משהו גם על האחר. יש כאן מהלך קלאסי שבו אתה גם משקף את המציאות וגם נותן מזור למי שיצא מהבית וחוזר אליו קצת יותר שמח, קצת יותר נלהב, קצת יותר נרגש וקצת יותר חי. בשביל זה אנחנו פה".
