"כשאתה חוזר מחצי שנה במילואים בעזה, אתה אדם שונה"
ד"ר איתן לבן מנהל מנהלת לב במחוז ירושלים של כללית, אב לשניים מספר כיצד חוזרים מחודשי מילואים ממושכים
"השנה התחילה ב- 7/10 כאשר כולנו התעוררנו לצו 8. אני משרת במילואים כרופא גדודי בעיקרון אנחנו אחראים על עזה, בשבת הארורה קיבלתי צו, וב-12:00 כבר הייתי בדרך לצאלים. הכביש היה אפוף עשן עם רכבים מפויחים בצדי הדרך, ממש אזור מלחמה. כבר באותו היום יצאנו לעוטף עזה להגן על הישובים ומאותו השנייה התחילו 4 חודשים של מילואים, היינו באזור דרום הרצועה במשך חודש וחצי, משם נכנסנו לתוך הרצועה. היינו בעיקר באזור נצרים, מנותקים מהעולם, היו שבועות שלא הייתי בקשר עם הבית.
הניתוק הזה הוא הטראומה הכי גדולה שחוויתי: אני לא ידעתי מה קורה בבית, והילדים נכנסו לחרדות כי הם לא ראו או דיברו איתי. בתי בת ה-8 מאוד מחוברת אלי וכשהייתי יוצא הביתה לסופ"ש הייתי מתאם עם המורה שלה שאבוא אליה לבית ספר לקחת אותה. היא ביקשה שאני לא אודיע לה מתי אני מגיע כי היא תמיד ציפתה להפתעה, זאת הייתה הדרך שלה להתמודד. לבן הצעיר היה מאוד קשה כשיצאתי בפעם הראשונה, הוא לא היה מוכן לבוא אלי. בעבודה הייתי מתעדכן עם הצוות הנהדר, שמילא את מקומי והם תפקדו בצורה מעוררת השתאות כי גם אצלנו בירושלים הייתה פעילות נרחבת עם הטיפול הנוסף באלפי המפונים".
כמה זמן היית במהלך השנה במילואים?
"מאוקטובר עד אמצע פברואר, 4 וחצי חודשים, וביולי גויסנו שוב למשך חודשיים".
כיצד חוזרים הביתה ממילואים בזמן מלחמה?
"יש קושי ויש תקופת הסתגלות. חוויתי בעבר את עזה ואני מכיר אותה משירותי בסדיר, אבל הפעם החוויה הייתה שונה. היינו מנותקים מהעולם ללא חשמל ומים, אוכלים רק מנות קרב. כשחזרתי לא היו לי רגעי נחת או רוגע, חסר סבלנות לכולם, אני קורא לזה 'חוסר ויסות קוגניטיבי'- ומתברר שאין מילואימניק שלא חווה את זה. כשחזרתי הבייתה לא יצאתי מהבית שבוע ורק סידרתי את הבית מחדש, להחזיר את העוגן. רציתי להרגיש שאני בונה מחדש את הקן. בנוסף, פניתי לארגון שתומך ביוצאי צבא ופוסט טראומה והתחלתי מפגשים, בסופו של דבר זה גם עניין של זמן ותמיכה מהסביבה".
"ב- 8/10 פתחתי את המרפאה כי יש לנו מחויבות למטופלים"
שירה רוט: מנהלת אדמיניסטרציית במרפאת פסגות של כללית, נשואה ואמא לשישה ילדים מספרת על האתגרים איתם התמודדה, כשבעלה גויס
"אנחנו גרים בפסגות שזה ישוב דתי, אצלנו בישוב אם יש אזעקות זה בגלל חדירת מחבלים, מהחלונות שלנו רואים את פאתי רמאללה. בעלי הוקפץ בתחילת המלחמה למילואים בצפון ושירת רצוף כארבעה חודשים. הוא משמש קשר של המג"ד בחטיבה.
ה-7/10 תפס את כולנו בהלם, ואני הבנתי שאני צריכה לקחת על עצמי את הילדים וטיפול בבית במקביל לעבודה, וזה אומר לקום בבוקר ולארגן את כולם לבד וללכת לפתוח את המרפאה כי יש מחויבות למטופלים. לעבודה היה תפקיד חשוב באיפוס שלי - העובדה שיש שיגרה שצריכים לשדר אנחנו פה וממשיכים כרגיל וגם כלפי המטופלים והילדים".
עם אילו סיטואציות ייחודיות התמודדת?
"בעלי לקח את הנשק איתו ואני הרגשתי שאני צריכה לשמור על הבית, ולכן שבוע אחרי שבעלי גויס הוצאתי רישיון לאקדח ואני צמודה אליו יום יום. מכונת הכביסה הפסיקה לעבוד יום אחד, הזמנתי טכנאי שקבע שצריך מכונה חדשה. בוקר אחרי כבר הזמנתי מכונה שהגיעה אחרי כמה ימים, התקשרתי לחברה כדי לוודא מתי מגיע הטכנאי אמרו בשבוע הבא אבל שיש לי אפשרות לחבר לבד את המכונה. הם שלחו לי קישור איך אני יכולה לחבר את המכונה לבד וכך עשיתי. מי חשב שאני יכולה להתקין מכונה? שאני אעשה שבתות לבד בלי בעלי לבד בבית? זו מציאות שלא חשבתי שאהיה בה, לתפעל את כל המערך המשפחתי לבד."
מתי בעלך חזר?
"בעלי חזר לקראת פברואר ובחודש אוקטובר הוא יורד לעזה. כשהוא חזר, זה היה בסמוך ליום ההולדת שלו אז החלטתי לחגוג אותו בצילומים מקצועיים של המשפחה. היה בזה משהו מאוד טיפולי, כולנו התחבקנו וחייכנו וזה היה נהדר".
"הרגשתי שנשמטה לי הרצפה מתחת לרגליים"
בדיוק ביום לידת ביתה השלישית, נגה גורן פיזיותרפיסטית בכללית ברמת אשכול, התבשרה שחברה לעבודה נפתל יונה גורדן ז"ל, נפל בעזה
"גיליתי שאני בהריון בבוקר של יום העצמאות לפני שנה וחצי. היה הריון לא פשוט, התחילה המלחמה ובעלי, כמו רבים וטובים כבר בצהריים יצא למילואים לעוטף, נשארתי בחודש שביעי עם שתי ילדות קטנות בנות 3 ו-5. בנובמבר יצאתי לשמירה הריון, בבוקר של נר ראשון של חנוכה הרגשתי כאבי בטן בשונה מההריונות הקודמים. אמא שלי לחצה עלי ללכת לבית חולים, והתברר שיש צירים שיכולים לקחת שעות או שבועות. עשיתי שרשרת טלפונים כדי להגיע לבעלי שנמצא עמוק בעזה וביקשתי ממנו שיבוא הביתה. הדלקנו נר ראשון של חנוכה והלכתי לישון בתחושה מוזרה, התעוררתי אחרי כמה שעות, אחת הבנות שלי הרגישה לא טוב, קמתי מהמיטה אליה ואז ירדו לי המים ובאותה שנייה בעלי נכנס הביתה. זה היה לא ייאמן! ביד אחת הוא מטפל בילדה חולה ביד שנייה עוזר לי לסדר את התיק לבית החולים, והוא כולו מפוחם עם פנים שחורות. נסענו לבית חולים והייתה לידה מאוד טובה ורגועה, היינו מלאים בהודיה שבעלי הגיע ללידה, הייתה תחושה של התעלות, הכל כל כך אחר ועצוב והיה לנו אי קטן של שמחה אחרי הרבה חודשים שלא היינו ביחד.
עולים למחלקה ואני מגיעה לחדר ונרגעת ופותחת את הטלפון לשלוח תמונות, כשאני פותחת את קבוצת הוואטסאפ של העבודה אני מגלה לחרדתי שיש הודעה שנפתלי יונה גורדן נפל ז"ל בקרבות ברצועה. נפתלי היה חבר לעבודה וחבר. איש חכם ומבריק שהייתי מתייעצת אתו בנושאים שונים, אפשר תמיד היה לדבר אתו, היו לו עיניים וראייה טובה לחיים, זה היה רגע קשה ומורכב, הרגשתי שנשמטה לי הרצפה מתחת לרגליים.
הקיצוניות של החיים והמוות ביחד - באותו היום. קראנו לבת עלמה- אור- עולם האור, רצינו שתחווה את העולם באור כמו שאנחנו הרגשנו כשהיא נולדה וגם שהעולם שלה יהיה מואר".
איך ממשיכים?
"בסוף החיים חזקים מהכל, יש גם הרבה טוב וצריך להתרכז בו. אצלי זה עניין הישרדותי, אני צריכה לטפל בתינוקת ולהעניק לה את האהבה ולשמור עליה מהסערה שאני חווה. בעלי חזר למילואים אחרי שבועיים והשתחרר בתחילת מרץ ועכשיו הוא שוב במילואים".
גם לעובדים יש מי שדואג: מדיטציה ומארז מפנק
טלי חביב: מנהלת אדמיניסטרטיבית מחוזית התגייסה למען בריאות העובדים ולמען החוסן שלהם
"מצב החירום הלאומי השפיע והביא עימו אתגרים, מציאות חדשה וכואבת עבור כולנו. כארגון הבריאות הגדול ביותר במדינה וכזה שמוגדר כמפעל חיוני, היה ברור שעלינו לפעול באופן מידי בתפעול מלא של המרפאות, אך לא פחות חשוב הוא הצורך לפעול גם בכל הקשור לעובדים.
לצד הצורך בתפעול מלא של המרפאות ומתן שירות למטופלים, עלינו לתת מקום להתמודדות של העובדים עם האובדן, הכאוס, הבלבול, העומס, הצורך לתפקד רגיל (ואף יותר), הפחד, הילדים והמשפחה. נעשו ונעשות המון פעילויות שהדגש העיקרי שלהם היה בעצם לומר או יותר נכון לתת לעובד תחושה של אנחנו כאן בשבילך! אנחנו כאן ואנחנו רואים אותך".
ספרי על חלק מהפעילויות שעשיתם ועדיין עושים למען העובדים
"הוקם מוקד סיוע מקצועי - סיוע ותמיכה נפשית לעובד, סדרת פגישות זום ומעגלי שיח, משלוח מארזים מפנקים לצוותים במרפאות, סל לשבת לנשות המילואים, קיום דלת פתוחה ושולחנות עגולים, הקמת פורום לצמצום בירוקרטיה עבור המטפל ועידוד החשיבה להעלאת נושאים ורעיונות, יצירת מרחב לימודי עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, פינות הדרכה ייחודיות, סלון מאובזר לביצוע שיחות אישיות, מדיטציה באמצעות משקפים למציאות רבודה, פינות חשיבה, ישיבה ורוגע.פתיחת קבוצות לקידום הבריאות- קבוצת טניס, פילאטיס, יוגה, תזונה והדרכת הורים".
כיצד העובדים מגיבים לכל הפעילות הזו?
"הפדבקים שאני מקבלת מהעובדים מחממים את הלב, מחזקים ונותנים כוח להמשיך."
בשגרה ובחירום: הקופה הגדולה בירושלים דואגת לכל מבוטחיה
ארז לוי, מנהל מחוז ירושלים של כללית, מודע היטב לבעיות הרבות שעולות כתוצאה מהמלחמה ומספר כי זו הסיבה שהוא פועל במרץ כדי שהקופה הגדולה בירושלים תיתן מענה נרחב מקצועי ואישי למטופלים שלה גם במצב חירום
"כמנהל מחוז אני מזכיר לעצמי ולצוות המחוז יום יום, שהשגרה נמשכת, גם במצב מלחמה, גם עכשיו נשים ממשיכות לחלות בסרטן השד ועלינו לאבחן אותן מוקדם במסגרת בדיקת ממוגרפיה. מחלת הסוכרת תתפרץ גם בתקופת המלחמה ועם בוא החורף אנשים יחלו בשפעת, ולכן לא הורדתי את הרגל מדוושת הגז ואנחנו פועלים בשלושה ערוצים מרכזיים: ניהול השגרה כאלו אין חירום, ניהול החירום כאילו אין שגרה והמשך פיתוח תוכניות עתידיות. במחוז ירושלים יש צוות עובדים מסור ומקצועי מאוד ועל אף כמות גדולה של עובדים, שגויסו בצו 8, הצליחה הקופה הגדולה בירושלים להקים 14 מרפאות במלונות ולתת מעטפת רפואית כוללת ל-30 אלף מפונים ול-600 אלף מבוטחי המחוז וכל זה לצד המשך הערכות לשעת חירום."
ספר על אחד הפרויקטים שאתה גאה בו במיוחד שעשתה כללית בעת המלחמה?
"כפי שאמרתי, אסור לנו לקפוא על השמרים ולכן פתיחת שמונה מרכזים רפואיים בזמן מלחמה זה משהו שאני מאוד גאה בו, הצלחנו להנגיש שירות קרוב, איכותי וזמין למבוטחים שלנו".
מה אתה מאחל לכבוד השנה החדשה?
"מאחל לכולנו שתסתיים המלחמה והחטופים והחיילים יחזרו אלינו בריאים ושלמים. שנה טובה ובריאה לכולם".
מוגש מטעם כללית מחוז ירושלים
