הקורונה הראשונה שלי
הודיה דרור, אחות במחלקה פנימית ב'
ממש בתחילת מגפת הקורונה בחו"ל עבדתי במשמרת ערב רגילה במחלקה פנימית - שחרורים, העברות, משפחות, סיבוב, תרופות. לפתע לחישה התגלגלה - "כנראה יש חולה קורונה במחלקה. שמעת? קורונה!"
מייד התכנסנו כל האחיות והחלטנו על שמירת סודיות מוחלטת. רק שלא יברחו לנו כולם, או גרוע מכך, יאשימו אותנו בהפצת מגפה. בינתיים המשיכו שיחות טלפון בין אחות אחראית לאחות כללית, למיון ולמנהל בית החולים. התמונה הושלמה: גבר כבן 60 חזר מטיול באיטליה, הגיע למיון עם חום ותסמינים נשימתיים - הכל מתאים. החשש והפחד מתחילים למלא את הלב. הוחלט שיש להעביר את המטופל במיידי לחדר בידוד, על פי כל הנהלים.
בדקנו את הנהלים ואת הציוד הנדרש. מסכת N95 (יש), כפפות (יש), חמצן (יש), חדר בלחץ שלילי (יש), חלוק בידוד (קטן עלינו), משקף מגן (מאיפה נביא עכשיו?). טוב, אני לא יודעת הכל. מזל שיש אחות כללית!
חיפשו מתנדבות. היתה שנייה של שקט שלאחריה החלטתי לעשות את זה - על החיים ועל המוות, עם האחות האחראית. אחרי ההתמגנות ראיתי את אחותי לשליחות וחשבתי שאני מסתכלת על חייזר. לרגע עינינו נפגשות עם מבע של צחוק בתוכן, אבל מייד התעשתנו, הרי שליחות רצינית לפנינו. אנחנו מציגות את עצמנו לפני המטופל, מסבירות לו את מטרת בואנו ומתחילות במסע לעבר חדר הבידוד. ביציאה מהחדר ראינו מרחוק את מנהל בית החולים וסביבו כל הצוות של אותה משמרת. לפתע הבנתי את החשיבות של המעמד ההיסטורי וההיסטרי הזה והמסע עצר מלכת.
באותו רגע ממש היינו צריכות להתמודד עם כל הלחץ, הבלתי נודע והפחד. עשינו את זה בדרך הכי טובה, מוזרה וייחודית שלנו - התחלנו להתגלגל מצחוק. אגב, אם אתם ממש חייבים לדעת, המטופל יצא שלילי לקורונה.
שתיים הן ולא יודעות
אורלי פרץ, אחות אחראית דיאליזה ביתית
אני אחות אחראית דיאליזה ביתית שנים רבות, ואחת המטופלות שלי היתה ר', אשה כבת 55 שהגיעה למצב של אי־ספיקת כליות עקב מחלה תורשתית. כעבור מספר חודשים ל' הפכה למטופלת וסיפרה שיש לה שתי אחיות בחו"ל - אחת מטופלת בהמודיאליזה והשנייה מושתלת כליה. היא גם סיפרה שיש לה אחות בירושלים שייתכן שתצטרך גם היא לעבור דיאליזה בקרוב. מכיוון שגם ר' סיפרה על האחיות המטופלות בחו"ל הקשר המשפחתי ביניהן היה ברור.
מהר מאוד כל אחת מהן הבינה שאחותה מטופלת אצלי, אבל הן גם היו משוכנעות שרק הן יודעות כי הן חולות. כל אחת ביקשה שלא אגלה לאחותה, והבהרתי שזה מובן מאליו, בשל הצורך בצנעת הפרט וגם בגלל החוק המחייב סודיות רפואית.
זה היה בתקופה שבה עדיין לא היה סלולרי ובכל ביקור שלה ר' היתה מתקשרת מטלפון ציבורי, בקומה אחרת של בית החולים, ומבקשת לוודא שאחותה לא באזור. באחת השיחות היא דיווחה שיש לה סיבוך והיא מבקשת להגיע, אבל גם רוצה לברר אם אחותה נמצאת. הרגשתי כמו בסרט מתח - אני אמורה להסתיר את העובדות משתיהן, לתזמן את ההגעה שלהן בזמנים שונים כאשר האנרגיה הרבה שאני מוציאה לשם כך בעצם מיותרת. את ה'סוד' הן כמובן גילו כנראה, מתישהו, אבל זה לא קרה במשמרת שלי.
ממיילדת ליולדת
חנה ויינרמן, מיילדת כשמונה שנים, ולפני כן כחמש שנים במחלקת יולדות
לפני כארבע שנים התייצבתי למשמרת לילה כמיילדת, כשאני בשבוע ה־39 להריון שלי. באותה משמרת עבדתי במיון יולדות בעמדת המיון הראשוני המכונה טריאז'. כל יולדת שהגיעה באותה משמרת עברה קודם כל דרכי, כך שפגשתי את כל היולדות שהגיעו באותו לילה. היתה משמרת מאוד עמוסה והגיעו הרבה נשים. כל אחת מהן התפעלה מהבטן ההריונית שלי, התעניינה בשלומי ושאלה איך אני מסוגלת לעבוד במצב הזה. פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, החלו צירים. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, שכן בהריונות הקודמים עברתי את השבוע ה־40.
המיון היה כל כך עמוס שלא הספקתי לעדכן את אחראית המשמרת. המשכתי לעבוד עד שלפתע הצירים התחילו להתגבר והפכו לממש כואבים. ביקשתי סליחה מהיולדת שזה עתה הגיעה ורצתי לאחראית משמרת. הודעתי לה שזהו - סיימתי לעבוד ועכשיו הגיע תורי ללדת. חברותיי המיילדות המסורות השכיבו אותי באחת העמדות, בדקו ומצאו שאכן אני בלידה פעילה.
זה היה משעשע ביותר להיכנס לחדר לידה עם המדים של מיילדת ובן רגע להפוך ממיילדת ליולדת. הלידה עברה בשלום, ואחר כך במחלקת יולדות זכיתי להיות יחד עם כל היולדות שהגיעו באותו לילה. מצאתי את עצמי בחדר אוכל של היולדות משחזרת לכולן את סיפור הלידה שלי.
המסכה והתפילה מהלב
דגנית קובלינר, מתאמת החייאה במחלקה לרפואה דחופה
לפני מספר שנים התנדבתי לעבוד לאורך כל יום כיפור. האחראית שהעבירה לי משמרת בתחילת החג ציינה כי בחדר 26 יש בחורה צעירה לפני השתלת מח עצם, נויטרופנית (כלומר רגישה יותר לזיהומים כתוצאה מחיידקים). היא במיון כבר כמעט יממה אבל אין חדר בידוד באף מחלקה.
אני מציצה מעבר לווילון - בנדנה אדומה מכסה חלקית קרחת מבהיקה. עיני איילה שחורות וגדולות, ללא ריסים. אני מסמנת לעצמי כוכבית ליד השם שלה - חייבת למצוא לה מקום. החג נכנס בסערה עם החייאה שהחלה חמש דקות לפני כניסת הצום והסתיימה לאחר שעה וחצי. נזכרתי בפיוט 'ונתנה תוקף': "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון".
לא הספקתי לאכול או לשתות סעודה מפסקת. יום כיפור וכאילו אין חג - לקראת הצהריים מצאתי סוף־סוף מקום, חדר בידוד באונקולוגיה, לבחורה שלפני השתלת מח עצם. ניגשתי לבשר לה והיא שמחה לעזוב את המיון ונראתה מותשת.
בשעה 16:00 סיימתי 'למסור מיון', לתת תרופות למספר אנשים במיון הראשוני וגם אני מותשת. אחרי מנוחה קצרה עליתי לתפילת נעילה בבית הכנסת. ראיתי שם את הבחורה הנויטרופנית, ללא מסכה.
"מה קורה איתך?" כעסתי. "את חייבת מסכה. כמה זמן השקעתי עד שמצאתי לך חדר בידוד!" היא השפילה מבט ואמרה: "לא נעים לי, אף אחד לא עם מסכה. אני מתביישת". הסתכלתי עליה, דמעות בעיניה. "רק רציתי להתפלל נעילה", היא לחשה. "את יודעת מה", אמרתי, "בואי נתפלל ביחד". לקחתי מסכה מהמחלקה הפנימית, וכך התפללנו שתינו ביחד תפילת נעילה.
שנה חלפה. בין כסה לעשור. אני במיון וקוראים לי ברמקול לדלפק. "מה קרה?" שאלתי. "יש כאן מישהי שמחפשת אותך", ענו. ראיתי מולי רעמת תלתלים ערמוניים, ומתחתיהם בורקות שתי עיני איילה שחורות, מכוסות ריסים כהים. "זוכרת אותי?" אמרה וחיוך בעיניה, "תפילת נעילה לפני שנה... באתי להגיד לך שנה טובה".
הקורונה הראשונה שלי
הודיה דרור, אחות במחלקה פנימית ב'
ממש בתחילת מגפת הקורונה בחו"ל עבדתי במשמרת ערב רגילה במחלקה פנימית - שחרורים, העברות, משפחות, סיבוב, תרופות. לפתע לחישה התגלגלה - "כנראה יש חולה קורונה במחלקה. שמעת? קורונה!" מייד התכנסנו כל האחיות והחלטנו על שמירת סודיות מוחלטת. רק שלא יברחו לנו כולם, או גרוע מכך, יאשימו אותנו בהפצת מגפה.
בינתיים המשיכו שיחות טלפון בין אחות אחראית לאחות כללית, למיון ולמנהל בית החולים. התמונה הושלמה: גבר כבן 60 חזר מטיול באיטליה, הגיע למיון עם חום ותסמינים נשימתיים - הכל מתאים. החשש והפחד מתחילים למלא את הלב. הוחלט שיש להעביר את המטופל במיידי לחדר בידוד, על פי כל הנהלים.
בדקנו את הנהלים ואת הציוד הנדרש. מסכת שלילי (יש), חלוק בידוד (קטן עלינו), משקף מגן (מאיפה נביא עכשיו?). טוב, אני לא יודעת הכל. מזל שיש אחות כללית! חיפשו מתנדבות. היתה שנייה של שקט שלאחריה החלטתי לעשות את זה - על החיים ועל המוות, עם האחות האחראית.
אחרי ההתמגנות ראיתי את אחותי לשליחות וחשבתי שאני מסתכלת על חייזר. לרגע עינינו נפגשות עם מבע של צחוק בתוכן, אבל מייד התעשתנו, הרי שליחות רצינית לפנינו. אנחנו מציגות את עצמנו לפני המטופל, מסבירות לו את מטרת בואנו ומתחילות במסע לעבר חדר הבידוד. ביציאה מהחדר ראינו מרחוק את מנהל בית החולים וסביבו כל הצוות של אותה משמרת. לפתע הבנתי את החשיבות של המעמד ההיסטורי וההיסטרי הזה והמסע עצר מלכת.
באותו רגע ממש היינו צריכות להתמודד עם כל הלחץ, הבלתי נודע והפחד. עשינו את זה בדרך הכי טובה, מוזרה וייחודית שלנו - התחלנו להתגלגל מצחוק. אגב, אם אתם ממש חייבים לדעת, המטופל יצא שלילי לקורונה.
לעדכונים נוספים – חדשות ירושלים
