לכתוב ספר זה אף פעם לא פשוט. לכתוב ספר מצליח זה קשה יותר. ולכתוב ארבעה ספרים מצליחים? ובכן, כמעט בלתי אפשרי.
אבל שרון חיון גינת הצליחה לעשות זאת עם סדרת הרומנים האירוטים שלה הכולל את צמד הספרים "הלביאה הלוחמת" וצמד הספרים ה-"אריה האגדי", שכבשו את מדפי הספרים בחנויות בישראל, והפכו לתופעה תרבותית של ממש. קבוצות פייסבוק של אלפי קוראות אדוקות, קעקועים עם ציטוטים מהספרים ואפילו עוגות יומולדת, כל אלה הפכו לתסמינים של הצלחתה המסחררת.
"זה קרה בבום", מספרת חיון גינת בת ה־36, "הדואט של הלביאה, שזה למעשה שני הספרים הראשונים בסדרה, יצאו יחד ומיד הצליחו. היה עליהם מיד דיבור, מאוד במפתיע. לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר. אנשים סיימו לקרוא דואט שלם, שני ספרים, אלף עמודים, ביומיים, שלושה. היה באזז מטורף כי הם חיכו להמשך, ל'אריה האגדי'.
כשהדואט של 'האריה האגדי' יצא והם סיימו את הסדרה, היו הרבה נשים שאמרו שזה פתח להן את התיאבון לקריאה, והיו לא מעט שאמרו שזה גרם להן להפסיק לקרוא ספרים אחרים, פשוט הביא להן מחסום קריאה. לקח להן המון זמן עד שהעלילה של הספרים שלי שקעה אצלן, עד שהן עיכלו אותה, עד שהן פתחו ספר אחר, עד שהן התנתקו מהדמויות של הלביאה".
את חושבת שזה ייחודי שספרים כאלה הצליחו במדינה שהיא יחסית שמרנית?
"לא, כש'הלביאה' יצא, הז'אנר כבר פרץ גבולות בארץ. היה לו קהל מאוד גדול. היום יש ספרים הרבה יותר נועזים ממנו. אני חושבת שיש לספרים הזדהות בגלל שזו עלילה די ישראלית אבל שמתרחשת בחו"ל. וכל מי שישראלי יכול להזדהות עם אחד הגיבורים בגלל זה. הוא לא פרץ דרך פה בז'אנר בארץ, גם מבחינת ספרים ישראליים. היו כבר כל מיני מאסטרפיסים של סופרות ישראליות שיצאו לאור, זה לא הראשון. אני חשבתי שהוא לא יקבל מספיק במה כי יש כל כך הרבה ספרים".
ואיך היו התגובות?
"היו נשים שעשו קעקוע של איזה משפט בספר או של לביאה. היו כאלה שעשו עוגת יומולדת של הלביאה, צמידים עם משפטים של הלביאה, כל מיני גימיקים שהן עשו סביב הספרים האלה שלי אין ממש שליטה על זה, וזה נורא נורא מרגש".
היו כאלה שכתבו לך? אמרו לך שהספרים גרמו להם לשינוי?
"הייתה לי מישהי שכתבה לי שהיא נשואה משהו כמו 15 שנים, וסקס בשבילה תמיד הייתה מטלה חודשית, במיוחד בשבילו ולא בשבילה. ופתאום היא גילתה מה זו הנאה מינית, שגם היא יכולה ליהנות, והיא אפילו אמרה לי שבעלה גם שולח לי תודה. הייתה לי קוראת שעברה את מה שהגיבורה שלי עברה למעשה, ואותה קוראת פגשה אותי עם דמעות בעיניים בשבוע הספר ואמרה לי ששיניתי לה את החיים. זה נורא מרגש כל פעם מחדש".
"זה תמיד תופס אותך לא מוכן", היא מוסיפה, "כל פעם שאני חושבת שזה נרגע, זה מתפוצץ. לפני חודשיים הספר שוב עלה לרשימת רבי המכר של 'צומת ספרים' אחרי שהוא כבר כמה שנים בחוץ. שוב יש עליו באזז והמון הודעות בפרטי, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש. זה נורא כיף לדעת שהוא הופך לסוג של קלאסיקה כזאת, זה לא מובן מאליו וזה בכלל לא מה שציפיתי שיקרה איתו.
"ציפיתי שכמו הרבה ספרים בז'אנר, הוא ייצא, יקראו אותו, הוא יקבל ביקורת פה ושם וישכחו ממנו. החלום היה רק להוציא ספר, לא ציפיתי לכזאת הצלחה. ובסוף זה ממשיך וזה הכי כיף. זה שם המון לחץ לספרים הבאים שאני הולכת להוציא, אבל זה כיף לדעת שזה לא נגמר".
חלום העלייה
סדרת הספרים של "הלביאה הלוחמת" ו"האריה האגדי" היא הראשונה ששרון חיון גינת אי פעם הוציאה לאור. לדבריה, היא ידעה כל חייה שהיא רוצה להיות סופרת, מאז שהייתה ילדה קטנה בפרברי פריז.
"גדלתי בפרבר ליד פריז", מספרת, "זה כמו הארלם של פעם. זו הייתה אחת מהשכונות הפחות נחשבות עם הרבה מאוד אלימות וסמים, ומן הסתם הייתה קיימת בה גם הרבה לשנאה ליהודים. חווים שם אנטישמיות בגיל מאוד מוקדם. התקפות בבית ספר, מחוץ לבית ספר, במטרו. ברגע שמזהים שאתה יהודי, תוקפים אותך, מקללים אותך. במיוחד כשהיו אירועים פה באזור כמו אינתיפאדות שהיו משודרות בצרפת, היינו חוטפים לא מעט. אבל בסדר, זה מחשל אותך".
את זוכרת אירוע ספציפי?
"אני זוכרת שפעם אחת יצאתי מהתיכון. אני חושבת שזה היה כשבוש נכנס לעיראק. בתיכון נורא זעמו ויצאו לרחובות וקראו להפגנות. איך שיצאתי מהתיכון, שלוש בנות גדולות ממני חיכו לי מחוץ לתיכון, תפסו אותי ובעטו לי בבטן. זה היה עניינים של בשגרה, זה לא היה משהו יוצא דופן. אנטישמיות קיימת בפריז כבר שנים. ישראלים מכירים אנטישמיות בתיאוריה, יהודים שגרים בחו"ל מכירים אותה ברמה הפרקטית".
אחרי שסיימה תואר ראשון בספרות ואדריכלות פנים, החליטה שרון להגשים את חלום ילדותה, ולעלות לישראל בגיל 21 - לבדה. "ההורים שלי הם ישראלים שירדו לצרפת", מספרת, "אז כל קיץ היינו מבלים בארץ, והייתי מתבאסת לחזור לצרפת כל הזמן. היה לי ברור שאני עולה לישראל, עם או בלי המשפחה. כשסיימתי ללמוד - עליתי לארץ.
איך זה היה לעשות את השינוי הזה?
"זה כאילו היה לי ברור בראש שאני הולכת להגשים חלום. זה היה בהתחלה די קשה, השפה, ההתאקלמות, גם התרבות. היו הרבה דברים קשים. אבל מהר מאוד מצאתי עבודה במסעדה בנתניה, אז התחלתי לדבר עברית קצת יותר טוב. ברגע שעליתי לארץ לא חשבתי שאני חוזרת לצרפת, זה היה ברור שאני בונה את החיים שלי פה. זה היה קשה אבל זה היה גם קל".
היה קל לגור בנתניה בגלל שיש כאן יותר צרפתים?
דווקא נורא התרחקתי מהאזורים של הצרפתים, כי היה מאוד חשוב לי לדבר עברית. הכרתי צרפתים שעלו לנתניה לפני עשרים שנה ולא ידעו עברית".
זה לא נפוץ להוציא שני ספרים במכה בכל פעם, מאיפה הגיע הרעיון?
"ממני, זה היה התנאי של עם הלביאה - שיסכימו להוציא אותו בדואט ביום אחד. אף הוצאה לא הסכימה, אבל לי זה היה התנאי. בסוף בהוצאת יהלומים, המו"לית עצמה קראה את הספרים ואמרה לי 'מה שאת רוצה, אני נותנת לך'. אמרתי לה שאני רוצה את שני הספרים ביום אחד. בסוף היא לקחה את הסיכון, והוצאנו אותו ביום אחד. ומאז בז'אנר הזה זה נהיה מאוד מקובל, להוציא דואטים או טרילוגיות בבת אחת. רציתי לבלוט גם מעל כולם, והייתי חדשה. הייתי צריכה לתת סיבה למה לקנות את הספרים שלי במקום את האחרים".
יש איזושהי מבוכה בלכתוב רומן אירוטי?
"אין מבוכה, כי ידעתי שברגע שאני אוציא לאור אז זה יהיה חשוף לכולם, ואני עושה עבודה עם עצמי לפני כן. אני צרפתייה, אז התרבות שלי קצת שונה, זה יותר פתוח אצלנו לדבר על סקס. הייתי מאוד נבוכה שגיליתי שחמי קורא את הספרים, אבל כולם קיבלו את זה בכזאת אהבה, שזה ממש הקל עליי".
ומה חמך אמר לך?
"הוא עף עליהם. ממש גאה בי".
כיום שרון עובדת על טרילוגיית ספרים חדשה שתצא לאור בחודשים הקרובים, ומספרת כי היא מבינה שעליה לעמוד בציפיות הקוראים האדוקים שלה. "הטרילוגיה כבר כתובה, אבל בגלל הלחץ והרף שיש לי אני עובדת עליה כל הזמן עד שאני מרגישה שהיא מושלמת", אומרת, "היא הייתה אמורה לצאת השנה אבל הקורונה והסגרים מאוד עיכבו אותה. אני עכשיו ממש בפינישים האחרונים, ונוציא אותה בעזרת השם ב-2022, הבטחתי לקוראים".
"חשוב לי להגיד שהרבה פעמים אנשים מתייחסים לחלק הארוטי ולחלק של הסקס בספרים", מוסיפה, "כשיש הרבה מעבר. יש בז'אנר הזה המון העצמה נשית. רוב הכותבות הן נשים, רוב הקוראות הן נשים. רוב המו"לות, ההוגות והעורכות הן נשים. זה באמת ז'אנר של נשים עבור נשים. יש המון מסרים וגילויים של מיניות והנאה, אבל יש גם כל כך הרבה מעבר. בספרים שלי כל המסר הוא על כך שאושר הוא החלטה.
"אם אתה מחליט - אז אתה הולך על זה. הגיבורה שלי היא גיבורה שעברה אונס קבוצתי, והיא יוצאת מזה חזקה יותר. הרבה נשים שפונות אליי, הן קורבנות אונס שאומרות לי שברגע שהן קראו את הספר - הן החלו לעבור תהליך חדש עם עצמן. שאלת קודם אם זה מביך לכתוב ספר כזה. זה לא מביך אותי כי אני יודעת שבסופו של דבר יש לי משהו מאוד חשוב להגיד".
