יהושע נוישטיין יליד 1940, הוא אמן ישראלי החי לסירוגין בישראל ובארה"ב שסלל ציוני דרך חשובים בתולדות האמנות הישראלית. ייחודו של נוישטיין כאמן החל משנות השישים של המאה ה-20 הוא בגישתו המושגית לאמנות. יצירותיו לאורך השנים התאפיינו בצורות פירוק והרכבה מחדש ונטענו באסוציאציות מתולדות האמנות וממוסכמות התחביר הציורי.
ספר חדש על אמן חשוב זה בשם "נוישטיין: קו, סביבה, מושג" ראה לאחרונה אור בהוצאת לוין, המתמקדת בפרסום ספרים בדגש על אמנות ישראלית. גדעון עפרת, מבקר וחוקר אמנות ומחבר הספר, ועופר לוין GTI, אסטרטג פיננסי, אספן נודע של אמנות ישראלית ובעל הוצאת לוין, הרחיבו על האמן נוישטיין וחשיבותו לאמנות הישראלית והבינלאומית.
"מונוגרפיה על מכלול יצירותיו"
למעשה, זה איננו הספר הראשון שמחבר גדעון עפרת על יהושע נוישטיין. ניסיון מוקדם יותר בשם "הסיפור שלי עם נוישטיין" נכתב על ידי עפרת כבר לפני למעלה מעשור אך נגנז לעד. על הסיבות לכך מרחיב עפרת: "אני מודה שבזמנו חשתי שהכתיבה בספר הגנוז אישית מדי, כרוכה מדי ברגשות ובהתערטלות נפשית. בשעתו סברתי גם שנוישטיין הוא ישות אמנותית מוכחשת למדי, שנוי במחלוקת, חרף כל זכויותיו ההיסטוריות. לא האמנתי שיתעניינו בספר ברובד התרבותי-הגותי שבו. חלפו להן למעלה מעשר שנים, ובשלהי קיץ 2020, בשיאה של מגפת הקורונה ובעיצומו של הסגר, רתמתי את עצמי לכתוב ספר חדש על 60 שנות מהלכיו האמנותיים של נוישטיין שיהווה ניסיון להתמודדות עם לשונות האמנות שלו ועם צורות ותכנים של עבודותיו. התוצר הסופי שמופיע בספר הנוכחי הוא מונוגרפיה מקיפה על מכלול יצירתו העשירה. הוא מסתמך על חומרים ארכיוניים רבים, על ספרים וקטלוגים וגם על היכרות אישית ארוכת שנים."
מפתח להבנת האמנות של נוישטיין טמון בביוגרפיה שלו, שכן שנות חייו הראשונות היו בסימן נדודים, עקירה והגירה. בשנת 1941 ברחה משפחתו לרוסיה מדנציג (גדנסק). כעבור כשנתיים העתיקה את מקומה לאוזבקיסטן עד לתום מלחמת העולם השנייה. בשנים 1947 – 1951 שהתה המשפחה במחנה עקורים בזלצבורג שבאוסטריה ולבסוף השתקעה בניו יורק. בגיל 12 נטש יהושע נוישטיין את הדת. ואכן, תודעת הפליט, העקור והמהגר תמשיך ללוות את נוישטיין האמן ותגרום לו לפתח דיאלקטיקה המתעמתת תמידית עם המרכז בעודו תופס את זהות השוליים.
עבודותיו הבולטות
על העבודות המרכזיות של נוישטיין הסביר עפרת: "עבודות האמנות הבולטות של נוישטיין הן רבות והן מתחילות מסוף שנות השישים. ניתן לציין בעיקר את מיצב 'נעליים' שלו בבית האמנים בשנת 1969, שם בעבודה בשיתוף ג'ורג' בלייה וג'ראר מרקס, נאספה כמות אדירה של נעליים דהויות משומשות אשר הובאו מאתר פסולת באזור עטרות ופוזרו בחללי בית האמנים, כשברקע נשמעים צלילי צעידה. עבודה זו הייתה העבודה הסביבתית הראשונה שנוצרה בישראל."
"שנה לאחר מכן," ממשיך עפרת "נוישטיין מציב בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב 14 חבילות קש במבנה רשתית ולצדן שני גלילי זפת פתוחים בחלקם. ברקע נשמעת הקלטה של צלילי משאיות חולפות בכביש. עבודה זו הותירה חותם קונטרוברסלי עז בעולם האמנות הישראלי, בעיקר נוכח חדשנותה המדיומית והחומרית. הייתה זו עבודה על חוף שהפך לפנים ועל אמנות כזכרון. היא הייתה משוחררת מזיקה מקומית ישראלית, אך עדיין נותר בה המשקע 'היהודי' של חוויית המסע והעקירה.
יצירה נוספת באותה שנה בשיתוף בלייה ומרקס, בשם 'פרויקט נהר ירושלים', הייתה העבודה המושגית הראשונה שנוצרה בארץ. נוישטיין וחבריו התקינו לאורך כשני קילומטרים בעמק שלמרגלות מנזר סנט קלייר היווני אורתודוכסי 55 רמקולים זעירים, שהשמיעו משלושה רשמי-קול צלילי מים מפכים, ויצרו, למעשה, נהר דמיוני לאורך עמק הררי צחיח."
בין השנים 1970 – 1972 יצר נוישטיין ציורי/רישומי נוף מופשטים, שאותם גזר לרצועות צרות, ברוחבים או בגבהים משתנים, שיבש את הסדר המקורי של הדימוי המוצג והציגם במרווחים משתנים. נוישטיין שיכלל שפת רישום בסימן קיפול/קריעה/התקה – כך לפי מונחיו של עפרת - והרים בכך תרומה מכרעת למושג "הפשטה אפיסטמולוגית" כהגדרתו של רוברט פינקוס-וויטן, לפיה האמן לא ישווה בין הטבע לבין האמנות, אלא בין מושגים מוחלטים מסוימים לבין האמנות. "מושגים הכרתיים" שהם מוחשיים ובני אשרור, שהם כמו הידע הנסיוני, הנרכש מתוך גירויי החושים.
בשנות השמונים חל מפנה מסוים מ'ההפשטה האפיסטימולוגית' של הניירות המקופלים/קרועים/גזורים/פרושים. ציורי מפות שהחל נוישטיין לצייר הפכו לתגובה של האמן לצורך אמנותי גובר שלו להפוך מעורב יותר בסביבה החברתית, הפוליטית והפסיכולוגית של זמננו.
עופר לוין GTI, שמחזיק כיום באחד מאוספי האמנות הישראלית המקיפים והמגוונים בעולם, מוסיף על הקשר שלו לאמנות של נוישטיין ועל פרסום הספר הנוכחי: "המפגש הראשון שלי עם יצירות האמנות של נוישטיין ארע כשביקרתי באחת מן התערוכות המאוחרות שלו במוזיאון הרצליה לאמנות בשנת 2000. באולם המרכזי והגדול של המוזיאון הוצג מיצב 'עיר האפר': שלום בית, בני ברק. על רצפת האולם נמצאה כמות אפר עצומה שיצרה את מפת העיר בני ברק. שני מסכים הקרינו שני סרטי וידיאו: באחד, אישה חרדית מגהצת מכתב. בשני, האמן ניצב בלב שדה חמניות וקורא בעברית, אנגלית וערבית מתוך שטר של 100 ש"ח טקסט של יצחק בן צבי בנושא עליית התפוצות היהודיות ארצה. מיצב האפר הזה הותיר בי רושם רב. שנים לאחר מכן, כשגדעון עפרת פנה אליי עם הרעיון לספר על נוישטיין התחוורו לי המימדים האמיתיים של היקף עבודותיו, חדשנותן והשיח המתמיד שהוא ניהל עם חוקי האמנות. לא היה לי ספק שחשוב לחשוף, בעיקר למען הדורות הבאים, את השפה האמנותית המיוחדת של נוישטיין."
נוישטיין: קו,סביבה, מושג
הוצאת לוין, 2021
כתיבה ועריכה: גדעון עפרת
עיצוב והפקה: מגן חלוץ, אדם חלוץ
תצלומים: ארכיון יהושע נוישטיין; אלעד שריג
תרגום מאמר באנגלית: טליה הלקין
גרפיקה: עלווה חלוץ
מספר עמ': 309
