זה היה לפני הקמת בית סיעודי בקיבוץ, אשר כמו בקיבוצים אחרים יש לו שם חביב, חיובי, צעיר. לא ניתן היה עוד לטפל בו בביתו. זה היה שנים רבות לפני שקשישים סיעודיים הסתייעו בשירותי עובדים זרים שחלקו עמם את דירתם .
מי היה מאמין, דני בעל הגוף. גבר שבגברים. אדם שעבד את האדמה עשרות שנים, והקפיד להיוותר בבגדי עבודה גם לאחר שסיים אותה צריך לעבור לבית אבות לתשושי נפש!
לפעמים, כשהיינו ילדים, צחקקנו בינינו ואמרנו שאין לו בכלל בגדי שבת כי גם בשבתות הוא עובד. ומישהו אמר- דני נשוי לאדמה.
אני הייתי אז מה שמכונה "נהג בית". הייתי חייל משוחרר והקיבוץ ייעד אותי לעבודה זמנית, מעין תורנות. הסעתי חברות וחברים למקומות שונים, על פי רוב לבדיקות ולטיפולים בבתי חולים. במשך הנסיעה שמעתי על סוגים שונים של מכאובים. מצחיק וגם עצוב לכתוב זאת, אבל הודות לדני התוודעתי בראשונה לקיומו של מוסד שמכונה בית אבות סיעודי לתשושי נפש.
קבלת פנים ראשונה במבואת בית אבות לתשושי נפש
יש בזיכרון מקומות שדוהים עם הזמן. יש שמיטשטשים. אבל הזיכרון של קבלת הפנים שערכו לדני אני זוכר כאילו היתה אתמול. הוא היה תשוש נפש אבל צלול מספיק להבין כי חייו עתידים להשתנות מעתה ואילך. הוא הוציא מגרונו משהו שבין אנחה לשיעול, ואמר: אלה החיים. ייעדו לו חדר עם שותף. מאחר שהייתי מבקר אותו מדי פעם, מביא לו חפצים שונים, מאכלים שאהב, שאותם המשיכה להכין באדיקות שכנתו, זיהיתי כל שלב בתהליך הסתגלותו אל סביבתו החדשה. דני נקלט די מהר. הוא היה אדם פעיל ואף שהיה מבוגר מאוד ותשוש נפש, עדיין ניכר בו העניין בחקלאות. הוא שאל אותי על יבולים, והייתי צריך להתעדכן ולדעת בדיוק כמה דונם אדמה וכמה קוב מים, איזה כלי חדש נרכש והאם מתייחסים יפה אל העובדים הזרים.
עם הזמן זכה דני לביקורים של חבריו- בקיבוץ ומחוץ לו. אפילו בצוות בבית האבות התפעלו עד כמה רבים מכריו ועד כמה ענפים הם קשריו עם אנשים ממקומות שונים. מאחר שדני היה מודע למצבו הוא קונן עליו. כמעט בכל ביקור שמעתי קינה על אודות האיש שהיה והאיש שהוא עכשיו ושאין בכלל מה להשוות.
בית אבות לתשושי נפש – הבית החדש של דני
אילו הייתי נשאל האם אני מדמיין לעצמי שיום אחד אשמע מדני וידוי, הייתי מגיב בביטול. אבל זה קרה. באחד הביקורים הוא אמר לי: זאת התחנה האחרונה שלי, בית אבות לתשושי נפש. דחיתי את דבריו. ביטלתי אותם גם בתנועת יד. אסור לך לדבר ככה אמרתי לו. אבל דני הרכין ראש ומלמל, תמיד הייתי מציאותי. איש של אמת. של עובדות. האדמה לא יודעת להעמיד פנים. היא לא מסוגלת להתחזות. וכך גם מי שעובד ומעבד אותה. זיוף הוא בלתי אפשרי בכל מה שקשור לאדמה. ואז זה הכה בי. בית אבות לתשושי נפש. התחנה האחרונה של דני.
אעדיף לזכור אותו במלוא כוחו, איש גבוה, רזה, חזק, רווק שמשך אחריו שובלים של מבטים ריריים של נשים. הוא היה תמיד סמל בריאות משולבת של גוף ונפש. אם אזכור אותו יושב בשולחן קטן בחדרו, ידיו הרועדת מנסה לקרב כף עם מרק אל פיו והדרך הקצרה הזאת הופכת למסע ארוך ומפרך, אחטא לאמת, ואוי ואבוי לו למי שלא אמר אמת לדני, איש האדמה הישר, ה-גבר של הקיבוץ.
המאמר באדיבות יד לקשיש, דנחי דוד, ייעוץ לגיל הזהב, 052-25-44-307.
