חנייה בירושלים. צילום: רועי אלמןחנייה בירושלים. צילום: רועי אלמן
חנייה בירושלים. צילום: רועי אלמן
(חנייה בירושלים. צילום: רועי אלמן)
בחודש מרץ 2018 צהלו גוזרי הסרטים בעיריית ירושלים. עוד כביש נחנך, והפעם לאזור התעסוקה הר חוצבים שסבל מפקקים נוראיים. ״הסוף לפקקים״ הצהירו בחגיגיות שורת הבכירים שנעמדה מול הסרט לתמונה צוהלת. אבל למגינת ליבם של עובדי הר חוצבים הפקקים החריפו. עובדה: לפני חודש וחצי הודיעה עיריית ירושלים על תכנון כביש חדש להר חוצבים. הפעם: שלושה נתיבים לכל כיוון. האם זה מה שיציל את חוצבים מהפקקים? ברור שלא. מספיק לחלוף בכביש בגין שעבר שדרוג מטורף: בניית שלושה מחלפים חדשים והארכתו לכביש המנהרות ולגלות שזמני הנסיעה והפקקים רק החריפו.
עיריית ירושלים הודיעה: החל מינואר 2020 — שעת חניה חינם בכחול לבן
איך זה קורה? ברוכים הבאים לפרדוקס התחבורה. מנקודת המבט של הנהג הפקק קיים בגלל היעדר נתיבים ותשתיות לרכב פרטי. ״למה לא מוסיפים כאן עוד נתיב ומשחררים את הפקק״ הנהגים שואלים. אבל כאשר מאמצים נקודת מבט אחרת ולומדים את הנתונים מתחילה לחלחל ההבנה שככל שמוסיפים תשתיות לרכב הפרטי - משבר התחבורה הולך ומעמיק.
יוסי סעידוב. צילום: אלכס קולומויסקייוסי סעידוב. צילום: אלכס קולומויסקי
יוסי סעידוב. צילום: אלכס קולומויסקי
(יוסי סעידוב. צילום: אלכס קולומויסקי)
קצת נתונים: מדי שנה עולות לכבישי ירושלים 12,000 מכוניות חדשות. אלף מכוניות חדשות מדי חודש. כל מכונית כזו צריכה תשתיות: לפחות 10-12 מ״ר רבועים של כבישים חדשים. האם עיריית ירושלים סוללת כמות מתאימה של כבישים מדי שנה? ממש לא. אין לה גם איפה; כל מכונית כזו צריכה שתי חניות: אחת בבית ואחת בעבודה. האם עיריית ירושלים או גוף אחר מקצה 24,000 חניות מדי שנה? בטח שלא. וגם אין איפה. כל ילד, נער, משפחה, הולך רגל, נוסע תחבורה ציבורית ואדם עם מוגבלות מכיר את המדרכות בשכונות שהפכו למגרשי חניה המוניים.
"שום גורם מקצועי לא תמך במהלך שעת החניה בחינם"
רוצים עוד נתונים? ממוצע הנוסעים ברכב פרטי בישראל עומד על 1.1 נוסעים. המשמעות היא פשוטה: ברכב פרטי נוסע רק אדם אחד - הנהג. מחצית מתושבי העיר הם מתחת לגיל 24, רובם המוחלט לא מחזיק רכב. הערבים והחרדים, שתי אוכלוסיות עם שיעור אחזקת רכב הנמוך ביותר בעיר, מהוות את רוב אוכלוסיית העיר. מאיפה שלא מסתכלים על סוגיית הפרייבטים והחניה בירושלים מגיעים למסקנה שהשקעה בתשתיות רכב פרטי - היא השקעה במיעוט של תושבי העיר, ומוסיפה עוד מכוניות לכבישים. זו השקעה שמגבירה את הפקקים, פוגעת בהולכי הרגל והופכת את התנועה בעיר, כל סוג של תנועה, לסיוט נורא.
זו הסיבה ששום גורם מקצועי לא תמך במהלך המוזר של שעת חניה חינם לתושבי העיר. וזה לא הפרדוקס היחיד שהעיר שלנו סובלת ממנו. בשנים האחרונות צומצמו נתיבי הרכב הפרטי במרכז העיר. רחוב יפו נסגר כמעט לחלוטין לתנועת כלי רכב, ונתיבים רבים הפכו לנתיבי תחבורה ציבורית. מי שמגיע היום למרכז העיר ברכב פרטי עושה טעות. אבל מצד שני, עיריית ירושלים איננה מעודדת תחבורה ציבורית ופוגעת בהולכי הרגל. כמה דוגמאות: אין אכיפה נגד עברייני נת״צים שפוגעים באלפי נוסעי האוטובוסים, בשכונות רבות אין אכיפה נגד עבריינות מדרכות, משה ליאון פועל בקרב שרי הממשלה לטרפוד קו רכבת הקלה בעמק רפאים, מכרז להכפלת שירותי התחבורה הציבורית בעיר תקוע בבית משפט ועיריית ירושלים אדישה לכך כאילו מדובר בפרוייקט האמור להתבצע בגבעתיים.
פקקים בירושלים. צילום: יואב דודקביץ'פקקים בירושלים. צילום: יואב דודקביץ'
פקקים בירושלים. צילום: יואב דודקביץ'
(פקקים בירושלים. צילום: יואב דודקביץ')
ועכשיו דמיינו את מרכז העיר החל מהראשון לינואר הקרוב: החניה בכחול לבן הופכת לחינם בשעה הראשונה. מי הפראייר שיכנס לחניונים במרכז העיר וישלם 15-20 שקל עבור חניה? אף אחד. האם יש עודף מקומות חניה ברחובות מרכז העיר? ממש לא. הביקוש לחניה ילך ויגבר, עוד ועוד נהגים ישוטטו ברחובות ויחפשו מקומות חניה פנויים, העומס בכבישים יגבר, הפקקים יתארכו, ואנחנו יודעים בדיוק איך זה ייגמר: עבריינות מדרכות ופגיעה בהולכי רגל, מה שיוביל מיידית לפגיעה בעסקים המקומיים (ראיתם פעם נהג תקוע בפקק קונה משהו?), פגיעה בצרכני תחבורה ציבורית ולמעשה נזק חסר תקדים לתשתיות האורבניות של ירושלים.
על ירושלים לאמץ דפוסים של ערים מערביות מודרניות: מתל אביב ועד אמסטרדם, מניו יורק ועד פריז: צמצום תשתיות רכב פרטי לטובת יותר תשתיות להולכי רגל, תחבורה ציבורית ונתיבים לדו גלגליים. וכמובן להעלות את מחיר החניה בהתאם לרמת הביקוש. כל עוד הפוליטיקאים והפקידים שיושבים בכיכר ספרא מקבלים חניה חינם והחזרי רכב פרטי - למרות שיש להם תחנת רכבת קלה מתחת לאף - אנחנו נמשיך להינמק בפקקים ולהילחם על כל פיסת מדרכה.
הכותב הוא יזם ופעיל חברתי ירושלמי