"החלום שלי הוא להקים בירושלים מרכז העצמה לנשים נפגעות אלימות במשפחה, להעניק להן תמיכה נפשית ומסגרת להתפתחות אישית והעצמה". את הדברים אומרת שירה בן שמחון שמש, שמכהנת מזה כארבע שנים כמנהלת מחלקה באגף מזכירות מועצת עיריית ירושלים.
היא נולדה וגדלה בירושלים, בשכונת גילה, ובמסגרת "השירות הלאומי" היתה סמב"צית בחמ"ל חירום וביטחון של עיריית ירושלים. מה שהתחיל כשירות לאומי בחמ"ל חירום ובטחון הפך לסיפור אהבה, ומאז היא מילאה מגוון של תפקידים ברשות.
שירה היא בוגרת לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה, "מחכה לשנה שפויה עם לימודים פיזיים ולא ב'זום' כדי ללמוד לתואר שני". כיום היא בת 35, "נשואה ואם גאה לשלושה בנים גדולים", היא מדגישה בחיוך.
על התפקיד הנוכחי שלה בעיריית ירושלים היא מספרת: "זו עבודה שמעניקה המון סיפוק. מגיעים אלינו רעיונות ליוזמות מהאגפים השונים של העירייה. אלו פרויקטים שמשקיעים בהם המון מחשבה ורצון טוב, אבל צריך לדאוג שמבחינה בירוקרטית יהיה אפשר להגשים את החלומות והיוזמות האלה. אני שמחה להיות זו שמסייעת לממש אותם בפועל".
על השאלה מה מניע אותה היא משיבה: "אני מזכירה לעצמי שהעבודה שלי היא שליחות - מה שמניע אותי לעבודה קשה ולהישגים. מזכירה לעצמי שזה מסע ארוך ושיש ליהנות גם מהדרך".
הרצון לסייע לנשים מקנן בה מזה כחמש שנים, לאחר שדודתה סימה בן שמחון ז"ל נרצחה על ידי בעלה. "זה יצר קונפליקט גדול", היא מספרת בכאב, "צריך להעיר את החברה שלנו מהשינה שהיא נמצאת בה. זו תופעה מחרידה שדורשת מיגור והתערבות של הממשלה. צריך להשקיע תקציבים, להגביר את השיח, לעודד נשים לשתף. זה נוגע לכל המגזרים ולכל שכבות האוכלוסייה. אסור לשתוק ואסור להתבייש. חייבים לדבר - כי השקט הוא האויב הגדול".
מדי שבוע היא רצה בין 40 ל-50 ק"מ. "בגיל 17 הייתי רקדנית, וכשיצאתי מעולם המחול הייתי צריכה משהו אחר שיהווה תחליף לריקוד ומצאתי את הריצה. זה התחיל לאט ונמשך עד לחצאי מרתונים בארץ. היא מספרת שלמרות השתתפותה במרתונים בארץ, "למרתון הירושלמי אין תחליף".
לדבריה הריצה עבורה הוא סוג של התמכרות חיובית, שגם שומרת על הבריאות וגם גורמת להרגשה טובה. על היכולת לשלב בין משפחה, עבודה תובענית וגם ריצה, היא אומרת: "אני מקבלת פניות רבות של נשים ואמהות ששואלות איך אני מצליחה לשלב הכל. אני מסבירה שהכול עניין של תיעדוף וניהול זמן.
"לקום בשעות המוקדמות של היום ולצאת לריצה זה משהו פנימי קודם לנפש שלך. לפני שאת ממלאה חובות ודרישות של אנשים בחייך את עושה משהו לעצמך לפני כולם. נהנית מהזריחה בשקט, בזמן שכל העולם ישן.
"כמו בריצה, כך גם בהורות שלי, אני רצה למרחקים ארוכים ומבינה שהאימפקט החינוכי לא קורה ביום אחד. החכמה היא התמדה, דילוג על משוכות, לא להתייאש בעליות וגם ללמוד לנשום וליהנות מהנוף".
איך עברת את הקורונה?
"במישור האישי – זה טלטל מאוד את הזהות של כולנו ושל ילדיי. הקורונה הוציאה אותנו מאזור הנוחות ויצרה המון קושי. ההסתגלות לשינוי לקחה זמן ונראה כי ההתמודדות של הילדים לא הייתה פשוטה. השהייה לאורך כ"כ הרבה זמן בין כותלי הבית, בשילוב הלמידה מרחוק והריחוק החברתי יצרה אווירת נכאים. חלק מהתפקיד שלי כאמא היה לייצר עבורם חוויות חיוביות ולתמוך בהם רגשית כדי שיוכלו להתמודד עם הכל. מכיוון שכולנו היינו יחד בבית ניצלנו את הזמן לבישולים משותפים של מתכונים חדשים. אין ספק שהיכולות הקולינריות שלי השתפרו פלאים. אני מייחלת שכמו בבית גם במערכת החינוך יגבירו את השיח על רגשות שקיימים בילדינו ולא רק יכולות לימודיות".
ומבחינה מקצועית?
"ראיתי איך שהעירייה ממציאה את עצמה מחדש בהמון תחומים ומנסה לייצר מענים מותאמים לזמן הזה. המוטו שלי לחיים: 'העצב קיים ואת השמחות צריך לייצר'".
