ספרי לי קצת על עצמך-
שמי אילנה שוקת. נולדתי בשנת 1943 בשכונת מקור ברוך הירושלמית, למשפחה חילונית ששמרה על מסורת החגים והיהדות. הורי נישאו בשידוך ממאה שערים, כך שילדותי חלפה בין שתי השכונות, בהן ספגתי את התרבות החילונית לצד המסורתית. למדתי בבית הספר העממי לבנות "למל". בסיום כתה ח', מסיבות כלכליות, נשלחתי לעבודה במשרד ממשלתי בגיל 14, השלמתי את החינוך התיכוני בבית הספר ערב "אליאנס" עד לסיום תעודת הבגרות. המשכתי את לימודי בסמינר בית הכרם, עסקתי בהוראה ובחינוך מרבית שנותיי. כיום, נשואה, אמא ל-4 ילדים בוגרים, 10 נכדים ושני נינים.
מאין הגיעה אהבתך/השראתך לכתיבה?
תקופת ילדותי בצל המאורעות, המצור ומלחמת השחרור, העסיקוני שנים רבות. השכונה החילונית, בה גדלתי, הפכה לשכונה חרדית מאוד ומחקה את כל המוסדות החילוניים בהם חונכתי בילדותי. ביקור שכונתי לאחר 60 שנה, עם נכדתי הבכורה שביקשה את עזרתי בכתיבת עבודת שורשים, סחפה אותי לאוצר הזיכרונות הרבים מאותה עת. זו הייתה למעשה, צומת התחושות בהן החלטתי לעצור, להיזכר, לתעד לדורות הבאים את העולם שהשתנה כל כך בין שני הדורות. תהיות ושאלות רבות התעוררו ודרשו הסבר ותשובות.
מה החלק שהכי אהבת בתהליך?
הזיכרונות הרבים שלא אכזבו אותי, חידוש קשרים עם חברים מהתקופה ההיא, נוסטלגיה רבה, צפייה בתמונות וכתבות על תקופת קום המדינה. במהלך הכתיבה, חייתי את התקופה ההיא מחדש.
האם כיום, במציאות השסע הכאוב, יכול הספר להביא ערך מוסף?
מאוד מאוד. החברה הדתית שהתגוררה בשכונה, לא קראנו להם "חרדים". הם עבדו, שתפו פעולה עמנו, הגנו על ירושלים שהייתה במצור בשיתוף עם כלל האוכלוסייה החילונית. היו נקודות אור של דו-קיום בין המשפחות השונות. מדוע נוצר השסע המעמיק בחברה הישראלית כיום? מה השתנה? בספרי הוספתי את אחד הסיפורים היפים בו נערה חרדית התאהבה בשכן חילוני. המקרה אמנם נשמר בסוד המשפחתי, אך לא הביא לקרע, ואפילו שידר סימפטיה והבנה של שני הצדדים. גדלתי וצמחתי ביניהם.
האם נתקלת באתגרים/קשיים במהלך הכתיבה?
כן. בביקורי בשכונה, לאחר 60 שנה, בעת מגפת הקורונה, ניסיתי לאתר פנים מחייכות לדו שיח, לראיון קטן, לקבלת השונה. לצערי, לא הצלחתי, למרות שהגעתי בלבוש צנוע ומסורתי כיאה לשכונה, המסכה הכחולה הסגירה את חוסר השתייכותי לקהילה. לא התקבלתי.
מה המסר שלך לקוראים?
לקבל את השונה, את האחר. בעיקר, לקוות לדו קיום בעתיד. לצערנו, בימים אלו ממש, בצל המלחמה והתקופה הקשה מאוד שאנו עוברים, אמנם אנו רואים פה ושם ניצנים של שיתוף פעולה בנטל החברתי ובתרומה לקהילה, אך לא מספיק. נקווה ונתפלל שאחדות ושיתוף יתמידו ויתעצמו גם בימים הבאים שיבואו לטובה. כפי שכתבתי באפילוג של ספרי, "מלחמת העצמאות שלנו טרם הסתיימה".
האם את עובדת כיום על משהו חדש?
כדי לכתוב ספר, יש צורך בשלד של סיפור אמיתי. אכן, יש. עלינו לצאת מהתקופה הקשה החולפת על כולנו, להתחזק נפשית, לתמוך אחד בשני. אחר כך נקבל את הכוח לסיפור חדש.
מידע נוסף שהיית רוצה לשתף-
היה לי חשוב לרענן, לחדש וליידע את הדור הצעיר שלא הכיר את תקופת קום המדינה. איך צלחנו על אויבנו כמעט ללא נשק, אוכלוסייה של 450,000 איש. יכולנו והקמנו מדינה יש מאין. כיום אנו מתקרבים ל 9 מיליון, צבא חזק, כלכלה פורצת דרך, אך הפילוג בעמנו והשסעים עדיין קורעי לב. למרות הכל, יחד ננצח!
מראיינת- ניצן יהושע
"בצילו של עץ החושחש הירושלמי", מאת אילנה שוקת
לרכישה בחנויות הספרים ובאתר NETBOOK
מוגש מטעם הוצאת צמרת
