לקראת השעה שבע וחצי קפצה אצלי בנייד הודעה באחת מקבוצת הווטסאפ של 'התעוררות'. על הפרק: בקלפי בגבעת משואה חסר משקיף והתושבים פנו לסיעה הפלורליסטית כי הם חשדו שעשויים לחבל בתוצאות. הצעתי את עצמי ומיהרתי לאסוף את כתב המינוי ממתנדב אחר במלחה. כשהגעתי לקלפי גיליתי לשמחתי שהיא כבר מאוישת בנציג.
אלא שמהר מאוד קפצה הודעה על משימה נוספת, הפעם מקרית מנחם. האחראית על האזור סיפרה לנו באיזה רחובות יש דיווחים על אחוזי הצבעה נמוכים. יצאתי מיד לאותם בניינים ולמרות שהייתה איזו גברת אחת שהתעצבנה, רוב האנשים פתחו את הדלת בחיוך ואישרו שהצביעו כבר או שהם בדרכם. באחד הבתים פתח לנו בחור צעיר כבד ראיה ואמר שעדיין לא בחר. הצענו לו עזרה והוא שמח. ליווינו אותו אל הקלפי שלו ואז ליווינו אותו בחזרה לביתו והמשכנו הלאה.
למרות שעופר ברקוביץ' היה חניך שלי בצופים, לא הייתי פעיל של 'התעוררות' לפני הבחירות. אבל ההרגשה שהבחירות הנוכחיות הן קריטיות לעתיד העיר שבה נולדתי, גדלתי ובה אני חי רוב שנותיי, הביאו אותי בסיבוב הראשון להתנדב כמשקיף בקלפי וגם לדחוף את כל מי שרק יכולתי לצאת להצביע. תוצאות הסיבוב הראשון רק חיזקו את הצורך הזה וההתגייסות שהחלה אצל אנשים בסביבתי להתנדב ב'התעוררות' דחפו אותי לעשות זאת ביום הבחירות. וההרגשה היתה מעולה. סיימנו את הערב בתחושה שאנחנו הולכים לנצח.
אין ספק שתחושת הגאווה איתה חזרתי הביתה התחלפה בתחושת אכזבה גדולה, ככל שהתגלו תוצאות האמת. אלא שעל אף האכזבה מהתוצאות, בבוקר שאחרי כבר הצלחתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולראות שבתוך ההפסד יש גם ניצחון - כי הבחירות האלו הצליחו לאחד קבוצה גדולה של אנשים, ממגזרים שונים בירושלים, שלכולם דאגה עמוקה לעתיד העיר. ועם התחושה הזו אנחנו יוצאים לחמש השנים הבאות.
הכותב הוא תושב העיר שהתנדב 'בהתעוררות' בבחירות
