השבוע הלב של כל ישראלי עצר כשהוא שמע על מותה של רונה.
בגלל הטרגדיה הבלתי נתפסת. בגלל המשפחה המיוחדת כל כך הזאת שבה נדחסו, כמו בתוך קפסולה, כל הערכים שעליהם נבנתה הארץ הזאת. התגייסות, נתינה, שאיפה למצוינות, דאגה לחברה וגם הקרבה. צבא ואזרחות. אבות ובנים. שכול ומלחמה על החיים. ובמרכז של הכל — אמא לביאה אחת. אשה גדולה מהחיים שרק המוות ניצח אותה.
זה היה הדבר היחיד שהצליח לקרוע אותה משלושת הילדים שלה, שבשבילם המשיכה וחיה וקמה בכל בוקר, עושה הרבה מעל למה שאפשר לדמיין.
ובעיקר אהבה אותם כמו שאוהב רק מי שיודע מה זה לאבד.
× × ×
עבורי היא היתה חברה.
הקשר התחיל כשציוותו את שתינו לנסיעה משותפת להרצאה באילת, ראשונה מתוך סדרה. וכך, אחת לשבועיים, טסנו יחד ונחתנו יחד. והעברנו זמן עם כוס קפה מול הרי אדום.
בפעם הראשונה נלחצתי, תהיתי איך מתחילים לדבר עם סמל. איך ניגשים ומה אומרים למישהי כמוה.
והיא פתרה את זה בזה שהיא ניגשה והיא שאלה הכי בטבעי: "היי, את באה גם עוד שבועיים? מעכשיו אנחנו יחד?".
זו היתה זכות עבורי להכיר אותה. היו לה חברות קרובות בהרבה ממני, אבל לעולמים יישארו בלבי השעות שלנו יחד בקשר המיוחד הזה שנרקם בינינו.
קשר בין שתי נשים שמכירות באמצע החיים, כשהדרכים שלהן מצטלבות. ואז החלטנו שלא נשאיר את זה ככה ליד המקרה. וקבענו להיפגש. וקיימנו.
ועברו השנים ולא ויתרנו, וכל כמה זמן קבענו. והמפגשים היו מלאי מילים וצחוקים ונשנושים וגם דמעות וחיבוקים. והיתה את הפגישה ההיא האחרונה שלנו, כשהיא כבר היתה שברירית, על המרפסת בבית ביפו.
הבית שאליו היא עברה כדי להתרחק מהקירות של הבית הישן שזכרו והזכירו הכל כל הזמן.
הזכירו את מי שאינם.
ופה היה לה מהמרפסת הרבה ים. ושמים עד האופק.
ועדיין שום דבר לא נשכח. וכל הזיכרונות באו איתה גם לשם.
וגם הילדים באו איתה. הקטנה, אבל גם הגדולים. גרים סביבה, סובבים אותה.
× × ×
ותמיד היו איתה חברות. כזו היא היתה. אחת שקל להיות איתה. שכיף להיות איתה.
אשמור קרוב ללבי את החיוך הגדול שלה. את הצחוק הרם שלה.
אבל גם את ים העצב שהיה במבט שלה. ים של עצב.
ותמיד היו משקפי שמש זמינים על ראשה. כדי שתוכל בכל רגע להסתתר אם תצטרך.
× × ×
"נו, תבואי", היא אמרה לי כשהתקשרתי להתלבט איתה. "זה חשוב. וזה מרגש".
ומצאתי את עצמי בטיול בנות מיוחד ונדיר כשנסענו לאודסה ללוות ילדים יהודים מבית יתומים ליומם הראשון בבית הספר. שלא יבואו לבד. רונה כבר היתה שם שנה קודם, והיא לא נתנה לי להתחמק.
וככה, באמצע החיים, מצאתי את עצמי בטיול בנות נדיר עם נשים נפלאות. איתה ועם מרים פרץ הנהדרת, עם ג'ודי ניר מוזס ועם קלודין גלנט. ועם חיה יוסוביץ' החרדית שניצחה עלינו.
ונסענו במיניבוס ואכלנו שטויות וצחקנו, אבל גם התרגשנו ובכינו כשראינו ילדים רכים וילדות קטנות שהחיים הותירו אותם לבד. לבד בעולם.
ואני זוכרת איך ראיתי את מרים ואת רונה, איך כל אחת מהן מחובקת עם ילדים, ולא עמדו בי הכוחות.
והלכתי לחדר השני וניגבתי את הדמעות.
לא עמדתי במראה הזה של שתי הנשים האלה, האמהות הישראליות הגדולות, שאיבדו את היקר מכל, שלעולמים יחסר מישהו בחיבוק שלהן, מחבקות ילדים שאין מי שיחבק אותם. חלקם ילדים שמישהי, מתוך קשיי החיים, נאלצה לוותר עליהם.
× × ×
את הארון שלה הציבו קרוב לבית שלה ביפו כדי שאנשים רבים יבואו לעבור מולו. לחלוק לה כבוד אחרון.
ואני יכולה לדמיין אותה מתקרבת אליי ולוחשת: "הם לא הגזימו?".
אבל לא, הם לא הגזימו. היא לא יודעת כמה כתבו ואמרו וסיפרו עליה. וחשבתי על כמה אנשים אדם נוגע בחייו. ובכמה אנשים היא נגעה וכמה כוחות היא נתנה וכמה טוב היא עשתה.
× × ×
את ההרצאות היא התחילה לתת אחרי שאילן נהרג. היא דיברה בהן עליו, על השליחות המשפחתית, על האובדן. על הכאב. ועל איך קמים מתוך הכאב. ואיך מוצאים כוחות.
ואז אסף נהרג.
ובהרצאות היא לא שינתה כלום. ולא הוסיפה שום דבר מלבד משפט אחד שהיא היתה אומרת: "ואז אסף נהרג".
ואז היתה תמונה שלו. וזהו. זה היה הסוף. ואחריו היא שתקה.
זה היה המקום שאליו מילים לא הגיעו. המקום שבו לא היה לה מה לומר.
הכאב שגם היא, החזקה, לא היתה מסוגלת לדבר עליו.
× × ×
היא לא לבשה שחור. היא לא הפסיקה להיפגש, לדבר, לחזק אנשים ולעזור להם. ובעיקר היא רצתה לעזור לילדים.
× × ×
היא הזמינה אותי להופעת המוזיקה של טל שנערכה במרתף הבניין. לצערי, לא יכולתי להגיע.
באתי כמה ימים קודם לראות איתה את השקיעה. ועוד חברות באו. והיא כבר דיברה על המחלה, והיא כבר ידעה כמה קשה המצב. והיא סיפרה שנשבר לבה על כך שהיא צריכה לספר להוריה.
ובפגישה הזאת היא היתה יותר זמן עם משקפי השמש על העיניים.
× × ×
יש לי עוד המון זיכרונות ממנה, דברים שהיא אמרה והפילו אותי מצחוק, ודברים שהיא אמרה וגרמו לי להבין שצריך לחיות כל רגע כאילו הוא האחרון. וכל רגע עם ילדינו הוא רגע שצריך לנצור. ולהעריך.
אבל יותר מכל דבר היא גרמה לי להבין שהחיים הם לא הקלפים שקיבלת. הם מה שאת עושה איתם.
אם היא מצאה את הכוח, אז מי אנחנו שנתלונן.
וזה השיעור הכי גדול שהיא העניקה לכל מי שהכיר אותה וגם למי שלא.
× × ×
בימים האלה היא נחשפה יותר ממה שלדעתי היתה רוצה. ואני גם יודעת שהרבה יותר ממה שמתאים לילדיה. ואולי הגיע הרגע לתת ליפתח, טל ונועה להיות עם האבל הפרטי. עם הפרידה מאמא.
זו שאהבה אותם כל כך.
ורק בשבילם היא נלחמה כמו לביאה עד הסוף.
