גם אנחנו החלטנו לצאת ולראות את מטר המטאורים.
למעשה, אני חשבתי שזה יהיה נחמד לילדים ולכן עודדתי והגנבתי את המשפחה המורחבת על החוויה.
בגדול רציתי להצטרף למישהו ולא לארגן, כי אני מארגנת גרועה. מאוד.
וכך מצאנו את עצמנו, המשפחה המורחבת, על ילדינו וטפינו, נפגשים במגרש חניה, בדרך אל המדבר, לראות סרט של הטבע בתלת־ממד בהקרנה על המסך הגדול ביותר הקיים: השמים.
× × ×
מיד הוחלט שנראה את המטח בערד היות שאנחנו גדלנו בערד, ושם אחותי נולדה.
בירור קצר העלה שזמני השיא של זיקוקי הטבע יהיו סביב חצות. ניסינו להבין מה נעשה אחר כך ואיפה נישן.
הדוד הודיע: "מצאתי דיל טוב למלון בים המלח", וכולנו שמחנו שהנה זה הופך לממש טיול ולא רק ערב.
וגם אני שמחתי כי לנהוג בלילה בחזרה מהמדבר נראה רעיון פחות טוב ומיד הודעתי שאני מצלצלת להזמין חדרים גם לי ולילדים.
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי שום מלון בשם שהוא אמר. ואז נכנסתי לאפליקציה באנגלית ומיד קפץ לי המלון הזה. המחיר היה טוב, החדרים היו פנויים, ורק מילה אחת תפסה לי את העין — "ירדן".
אכן היה זה מלון בים המלח, אבל מהצד הירדני שלו. בישרתי לדוד את החדשות המרעישות ונכנסתי לשלל אתרים לחפש לנו מקום לינה אחר.
המחירים ומיעוט החדרים באזור גרמו לי כמעט להחליט על שינה באוהל במדבר, אבל היו איתנו כמה מבוגרים שעבורם חזרה לטירונות היתה יכולה לעלות אחר כך בחילוץ מוטס או בטיפול כירופרקטי ממושך.
× × ×
לערד הגענו לפנות ערב, סקרנים לקראת המטאורים, אבל יותר מכך: רעבים.
שמנו וייז למסעדה וכשחנינו פתאום הבנו. המסעדה היתה בתוך המבנה שבילדותנו היה המכולת. והיה זה קצה הרחוב שבו גדלנו.
נרגשים לקחנו את הילדים לראות את בית ילדותנו. זה שזכרתי אותו גדול, מוקף עצים ירוקים, נווה באמצע המדבר.
ואז הגענו וראינו אותו. קטן כל כך וחשוף. כל העצים שזכרתי נכנעו מזמן ליובש ולא נותר מהם זכר, כמו גם שער העץ והפרגולה שאבא בנה לבדו במשך שבועות.
נזכרתי בי כילדה רצה יחפה על הדשא מסביב לבית, יושבת על גדר אבני הצור הגבוהה, ועכשיו הדשא היה מרבד ירוק מפלסטיק בתוך חצר קטנה שסביבה הגדר נמוכה.
וידעתי שזו אני שגדלתי.
× × ×
"שלום", יצא לקראתנו מהבית איש, ציציות חולצתו הלבנה מתנפנפות ברוח, והכיפה הגדולה שלראשו דורשת שיאחזו בה.
"זה היה הבית שבו גדלנו", אמרנו לו נרגשים בניסיון להסביר מדוע עומדת חבורה עליזה ומתבוננת בעיניים בורקות בבית הקטן במדבר כאילו היה לפחות המונה ליזה.
והאיש הנחמד הציע לנו להיכנס.
הודינו לו על טוב לבו ואמרנו שאנחנו לא רוצים להפריע.
"כל הילדים ישנים", הוא אמר. "אנחנו חדשים פה. רק עכשיו עברנו".
× × ×
בחצר של השכנים ישב בחור במכנסיים קצרים. באתי להגיד שלום ולשאול איך הם.
לפני כמה זמן נזרקו לחצר הזאת צמיגים בוערים, כחלק מהמלחמה שניטשת כאן בין חסידי גור לבין התושבים הוותיקים והחילונים.
וחשבתי על האיש הנחמד שגר בבית ילדותי, ועל זה שאולי גם הוא יספר מחר שהיתה משפחה נחמדה שבאה לראות את הבית כי הם גדלו בו.
ואולי הוא ישאל את עצמו איך זה שסכסכו בינינו ככה ומה גרם לחברים שלו לזרוק צמיגים בוערים לחצר השכנים שלו. שבוודאי יום אחד מישהו מהם יבקש מהשני חלב. או ביצים.
× × ×
הגענו לאזור המצפור בערד, פרקנו ציוד מהמכוניות ויצאנו להליכה ארוכה מהחניה אל תוך החושך יחד עם עשרות ואולי מאות אנשים.
כשהגענו לאיזו נקודה פרסנו מחצלות וכריות שהבאנו. נשכבנו על הגב והבטנו בשמים.
הגדולה של אחותי (שהיא עוד קצת קטנה) דאגה שאולי זה יהיה מפחיד. היה מפחיד. החושך.
לא ראינו כלום. כולם קצת דרכו על כולם, וכולם ביקשו סליחה מכולם, וכולם צעקו על כל מי שהדליק את הפנס של הסלולרי.
כי עד שהעיניים התרגלו לחושך עכשיו היה צריך מחדש.
× × ×
ואז פתאום כולם צעקו "וואו".
מטח אי אפשר לקרוא לזה. גם לא גשם של מטאורים.
אבל אחת לכמה דקות חתך את השמים פס זוהר של אור. כל פעם בצד אחר.
וכל מי שמצמץ לרגע פספס ושאל איפה זה היה, אבל אחרי כמה דקות בא מטאור אחר שנפל ופגע באטמוספרה והאיר לרגע את השמים.
והאמת שזה היה מרגש. ההמחשה הזאת פתאום שהיקום שם בחוץ הוא פעיל וקורים בו דברים.
ואנחנו כל כך קטנים.
× × ×
כמובן שהמקום שמצאתי לנו לישון היה רחוק עוד יותר מלחזור הביתה (איך לא בדקתי במפה), ולא ממש חשוב איך הוא היה כי הגענו באמצע הלילה רצוצים ועייפים והתעלפנו במיטות.
בבוקר גילינו שאנחנו ממש על ים המלח.
× × ×
מזמן לא שמעתי מבוגרים וילדים ככה צוחקים ומשתטים.
זה ים טיפשי שגורם לגוף לצוף, ובנוסף מרחנו בוץ על עצמנו והיינו אנחנו קצת אנשים מכוכב אחר.
כוכב שאולי חלק ממנו נפל בלילה ופגע בכדור הארץ.
× × ×
"השם המקצועי של מה שנפל הוא פרסאידים", אמרה לי למחרת חברה שלי שהאיש שלה מבין בזה ממש.
ואני חשבתי על זה שלערב אחד וחצי יום הצלחנו לנתק ילדים מהמסכים ולחבר אותם לטבע.
חושך במדבר, כוכבים נופלים, לצוף על הגב בים המלח ולהתמרח בבוץ שחור.
× × ×
ונזכרתי בעצמי בגילם. וחשבתי איך לטבע יש קסם משלו.
× × ×
ופתאום חשבתי על האיש הזה שצעד לפנינו, בדרך חזרה מהמצפור בערד, ציציות חולצתו התנופפו, והכיפה הגדולה כיסתה את ראשו.
ואולי זה היה בכלל הדייר החדש של בית ילדותי, שאמרנו לו שבאנו לכאן לראות מטאורים.
× × ×
ואולי גם הוא מדי פעם יורד לים המלח וסתם צף על הגב.
