מעסק לפני סגירה, לשלושה מיליון בקבוקים בשנה: מסתבר כי בעוד בהרי ירושלים וסביבותיה קיימים לא פחות משישים יקבים, ישנו אחד בלבד הנמצא בתחומי העיר, יקב 'אסלי', הנושא את השם המחייב, 'יקבי ירושלים'. היין בעל המסורת המקומית מיוצר ומבוקבק כיום בעטרות, ומרכז המבקרים של היקב ממוקם באחד המקומות הכי סמליים של העיר - טחנת הרוח בשכונת ימין משה.
מוות בגיל צעיר
הסיפור של יקבי ירושלים מתחיל למעשה בעיר שבין החומות. העסק לייצור היינות בגלגולו הראשון, 'יקב שמשון' הוקם על ידי משפחת מנדלסון בעיר העתיקה בשנות ה30- של המאה הקודמת, ומשנת 51' עבר לשכונת 'בית ישראל'.
בשנת 76' עבר מפעל הייצוא למיקומו הנוכחי באזור התעשייה עטרות. אבן הפינה הונחה על ידי אבי המשפחה יונה מנדלסון ז"ל שזכה לכינוי 'שר המשקים' של ארץ ישראל. כשהיקב גדל, הצטרף אליו היישר מניו יורק בנו שלמה זלמן מנדלסון וזאת רק לאחר שהוא מקבל אישור מהרבי מילובביץ' לעזוב את עבודתו כמורה בקהילה החב"דניקית בקראון הייטס, ברוקלין.
עם הזמן ניהול היקב עבר לידיו של שלמה זלמן, אלא שלאחר מותו הפתאומי בשנת 2004, העסק החל להקלע לקשיים ומשפחתו מתקשה להמשיך להפעיל את היקב אחרי לכתו.
הישועה הגיעה מצד עופר גואטה, לקוח עסקי שהפך גם לחברו הקרוב של שלמה. לאחר לבטים לא מועטים גואטה, שהיה חסר כל ניסייון הבפעלת עסק שכזה, החליט להעתר לבקשת משפחת מנדלסון רכש מידיהם את היקב.
"אני למעשה חקלאי ממושב בני ראם", מגולל גואטה, כיום בעלים ומנכ"ל 'יקבי ירושלים', את סיפור התקשרותו למפעל. "פעם אחת מכרתי מוצר אחד של היקב שנקלט מאוד טוב באוכלוסייה שאיתה אני עובד ועם הזמן יצרתי קשרים טובים עם שלמה ז"ל. לאט לאט ההיכרות התעמקה והפכה להיות למערכת יחסים מאוד טובה תוך כדי עזרה הדדית האחד לשני. החברות הפכה קרובה עד שהגיע מצב ששלמה היה מגיע אליי כל יום חמישי בערב והיה פשוט נח כי הוא עבד כל כך קשה.
"לאחר פטירתו של שלמה, משפחתו פנתה אלי בבקשה לממש את הצוואה שלו , שהיקב ימשיך לפעול. ילדיו סיפרו לי שאבא תמיד היה מזכיר אותי בערבי שבת ושהם רוצים שאני ארכוש את היקב, וכך קרה".
כל ההתחלות קשות
גואטה כאמור חשש לקחת על עצמו את ניהול היקב והקמתו מחדש, אך לבסוף נענה להפצרות המשפחה והחל את המסע שלו בענף היין. את שם היקב שינה ל'יקבי ירושלים', ומכאן החל לעבוד במרץ, תוך שהוא לומד את התחום תוך כדי תנועה. "היו לא מעט קשיים", מספר גואטה. "בנוסף לחבלי הלידה לעולם שאיני מכיר, הייתה אינתיפאדה ואזור עטרות בזמנו היה לא סימפטי בכלל. בשעתו היקב היה מפיק 200 אלף בקבוקים בשנה והיה חייב להעשות שינוי דרסטי בכדי להרים אותו". גואטה החל לגייס לעסק שורה של מומחים מהענף ותחת ידיו, יקבי ירושלים הפכו לאחד מהיקבים הגדולים בארץ.
"יקב זה עסק מאוד מורכב", מדגיש גואטה, "מדובר בהשקעה בציוד, בשינוע, בשימור, אבל ראיתי בזה סוג של שליחות, בעיקר עבור המשפחה של שלמה ז"ל שעד היום היא חלק בלתי נפרד מהעסק. בנוסף היה חשוב לשמר את היקב היחידי בירושלים ולמרות ההבנה האפסית שלי בהתחלה, היום אני שולט בהכל. אם לא הייתי עושה את זה היקב היה הולך לידי המדינה. עד עכשיו אני לא קולט את ההצלחה. זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלה".
בימים אלה משיקים ביקב סדרת יינות חדשה ויוקרתית בשם "The Windmill Project" שמופקת מכרמים ייחודיים. היקב הפיק סדרות מוצרים זוכי פרסים כאשר ביניהם ניתן למצוא כאלה המוקדשות להוקרת משפחת מנדלסון והעיר ירושלים.
