פותח מחדש את הפצעים
"אני זוכרת שכשהתחלתי להתפכח הייתי יושבת ומתפללת שאם יש אישה בעולם, בכל מקום, ששבויה וסובלת כמו שאנחנו סבלנו - שבבקשה תשתחרר משם. רק מי שהיה בתוך השבי הזה יודע מה זה. אני לא מאחלת את זה לאף אחד". שמחה כהן, תושבת העיר בת 39, חייתה יותר משמונה שנים ב'כת הירושלמית' שהופעלה על ידי דניאל אמבש. מעשי ההתעללות שנחשפו בכת היו כל כך קשים שכאשר הגיע התיק לעיונו של בית המשפט העליון ציינו זאת השופטים בפסק הדין, שדחה את ערעורו על שליחתו ל־26 שנים בכלא, כי "מעשיו של המערער, שנמשכו לאורך שנים ואשר התאפיינו באכזריות ובסדיזם, הינם חריגים בכל קנה מידה. אף שבית משפט זה כבר נחשף למעשים קשים ומזעזעים לא אחת, הם מעשים המצויים מעל ליכולת האנושית להבין והלב ממאן לקבל".
השבוע, כאשר עלתה לכותרות פרשת הכת במדרשת 'באר מרים' בעיר, החליטה כהן כי זה הזמן המתאים להיחשף. "אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אותן בנות שכרגע נמצאות בחקירה או במקלט, אותן נשים שנלקחו מהכת הזו", היא אומרת. "זה טלטל אותי, זה החזיר אותי ליום שבו דניאל אמבש נעצר, לתקופה המסויטת שעברנו". כהן מתארת כיצד גם במקרה 'הכת הירושלמית' מנהיג הכת אמבש נעצר פעם אחת, שוחרר, ורק כשנתיים מאוחר יותר נעצר בשנית ובכך הכת שהפעיל נתגלתה. "מהרגע ששחררו אותו עד הרגע שהוא נתפס עברו השנתיים הכי קשות", היא נזכרת. "זה הלך והחמיר מיום ליום. את כל התסכול והפחדים שלו הוא הוציא על נפגעי הכת, על כל מי שבבית".
עשור של תלונות
ובחזרה ל'באר מרים' - עוד מתחילת העשור הקודם החלו לעלות קולות המתארים את המקום כמסוכן. רבים מהם פורסמו ב"ידיעות ירושלים". אותה מדרשה היא למעשה קומפלקס של כשלושה מבנים, שבהם מתגוררות כ־50 נשים לצד הרב אהרן רמתי החשוד בניהול הכת ואשתו, שנעצרה גם היא. במקום התקיימה מעין מדרשה שבה למדו הנשים וגן ילדים שבו שהו ילדיהן הקטנים. על פי החשד, מדובר בילדים בני 11-5 שעברו התעללות במקום. מיותר לציין כי אותו גן פעל ללא רישיון, במרתף המבנה. מה שהתחיל בשנת 2011 בהתבטאויות של רבנים חרדים נגד פעילות 'באר מרים', הפך בשנת 2015 לחקירה שנפתחה נגד רמתי והמקום, אם כי בחשדות פחותים – של קבלת דבר במרמה ועבירות בנייה. גם המרכז לנפגעי כתות מתאר כיצד עוד בשנת 2010 הגיעה אליו הפנייה הראשונה נגד המקום.
"כבר בפנייה הזאת הרגשנו שמדובר במשהו שנראה בעייתי", מתארת רחל ליכטנשטיין, מנהלת המרכז. "בהמשך הגיעו עוד ועוד תלונות של בני משפחה שונים וחברים, שהעלו מאפיינים דומים – של שליטה, ניצול, ניתוק ממשפחות, של אמת אחת. במצטבר הגיעו בערך 30 תלונות במהלך השנים".
העדויות ששינו את הכל
במהלך העשור האחרון נעו הטענות על מה שמתרחש באותה מדרשה במעגל הסגור שבין פעילי המרכז לנפגעי כתות, המשטרה, הוריהם של חלק מהנשים השוהות במקום, כתבים וכלי תקשורת. אלא שאותן טענות וחלקיקי מידע לא הספיקו כדי לחדור את קירות המבנה בשכונת גאולה.
החומה נפרצה כשהגיעו קולותיהן של ארבע נשים ששהו במקום במשך תקופה לא קצרה והחליטו לעזוב אותו. "מה שקרה לפני שלושה חודשים הוא עזיבה של מספר בנות. מישהי ראשונה שעזבה וזה גרר בנות נוספות אחריה", מתארת ליכטנשטיין. "הראשונה שעזבה הגיעה אלינו מאוד מבולבלת, מאוד מפוחדת, מבינה שהמקום הזה בעייתי, אבל עדיין לא מפוכחת לגמרי".
אותם קולות מבפנים היו נקודת המפנה. עדויותיהן של הנשים הועברו למשטרה, שהחלה בחקירה סמויה ובתוך שלושה חודשים הובילה לפשיטה על המקום ולמעצרו של רמתי, הפעם בשורה חמורה של חשדות: החזקה בתנאי עבדות, עושק, ניצול מיני, התעללות בקטין חסר ישע.
"האישה הראשונה שפנתה אלינו להתלונן אמרה שמצד אחד אין עוד מקום כזה - כל כך רוחני, כל כך לא מתפשר", מתארת ליכטנשטיין. "אנחנו מדברים על בחורה חרדית שנכנסה לשם כי היא חיפשה מקום יותר רוחני, והיא אומרת: 'זה מה שחיפשתי. לא ראיתי שום תיכון אחר, שום רב אחר, שמתנהלים כך'".
אלא שמנגד תיארה האישה חוויות קשות מאוד. "היא חוותה דכאונות מהאידיאולוגיה הזאת שכל הזמן מדברת על גיהינום, על הפחדות", אומרת מנהלת המרכז.
"תיאורים של שריפת איברים, ללכת לבתי קברות ולחפור לעצמך את הקבר, להביא תולעים מבתי קברות למדרשה. היא חוותה חוויות מאוד קשות, והפער הזה קצת לא הסתדר לה, כי היא לא הצליחה לתפקד. היא שאלה את עצמה למה בעצם כל החיים הרוחניים האלה אם בעצם היא לא מצליחה לקום בבוקר ולעשות את מה שהיא צריכה?"
"לחיות בהכחשה, תחת כישוף"
אותה חוויה שנעה בין קצוות שונים, הערצה מצד אחד ובלבול או חשש מצד אחר, אינה זרה לנפגעי כתות. עם כל מעצר של רמתי התבטאו נשים השוהות במדרשה נגד החשדות וכעסו על מעצרו.
"בוודאי שהן כעסו, גם אני כעסתי", חוזרת כהן לאותם ימים שבהם היתה חלק מ'הכת הירושלמית'. "ככה זה בהתחלה, הן בהכחשה גמורה. זה כמו שעד היום יש נשים שתומכות באמבש והן עדיין בסוג של שליטה, או כישוף, אני לא יודעת איך לקרוא לזה". כהן ממשיכה ומספרת על התקופה שחוותה לאחר מעצרו של אמבש.
"לקח לי חודשים להתפכח. זה לא קורה ביום אחד", היא משתפת. "נלקחתי למקלט. במהלך כמה חודשים עברתי חקירות מהבוקר עד הלילה. המשטרה ניסתה להבין את סדר הגודל של הזוועות שקרו שם. רק בודדים שיתפו פעולה ונחשפו מעט מאוד פרטים. הבת שלי, הדבר היקר לי, נלקחה ממני. כאן התחלתי את המלחמה. במקביל לתהליך הזה אני מבינה שאני בחוץ – וזהו. אין יותר מכות, אין יותר עונשים, הוא בכלא. לקח לי המון זמן לקלוט ולהפנים את זה. מרוב שהיינו רגילות לקבל שם מכות, עבר עוד יום ועוד יום ופתאום אני רואה שאין מכות. אני מוגנת".
"בכתות תהליך ההתפכחות הוא מאוד אישי", מתארת ליכטנשטיין. "אנחנו רואים שאצל כל אחד הגבולות האדומים שלו שאותם הוא לא מוכן לעבור, שאחריהם הוא אומר: 'עד כאן'. אצל רמתי זה היה חשד של הבנות שהוא מקיים יחסי מין עם חלקן. בגלל שזה לא היה משהו שהיה ידוע, זה לא משהו שהוא ענה להן תשובות עליו. על כל דבר אחר הוא נתן להן תשובות – למשל על זה שלא הסתדר להן שהן היו צריכות לממן אותו. כאן קרה משהו שלא היו להן תשובות מוכנות לזה, וזה יצר סדק. החשד שהוא מטריד או מקיים יחסי מין עם חלק מהבנות גרם להן להתפכח".
חיים בפחד מתמיד
המידע על מה שהתקיים לאורך שנים באותו מתחם בשכונת גאולה הינו רק חלקי בשלב זה. בימים האחרונים, מאז הפשיטה על המקום, נגבות עשרות עדויות מנשים ששהו בו. חלקן קטינות, רובן בגירות שאינן נשואות ומיעוטן נשים שבמהלך השנים נישאו והקימו משפחות עם גברים אחרים בסמוך למדרשה.
המידע שהגיע לידי המרכז לנפגעי כתות מצייר תמונה של התנהלות מלאה בהפחדות, איומים ושליטה בפעילויותיהן של הנשים שחיו במדרשה של רמתי. "האישה הראשונה תיארה שהוא מעביר להן מסר לא להתחתן, לא נותן להן לעבוד במקומות עבודה מסודרים, רק בעבודות מאוד פשוטות - נקיונות, או עם ילדים קטנים או קשישים. כל מיני דברים לא הסתדרו", מספרת ליכטנשטיין. "כבר מהעדויות של הבנות האלה עלה חשד לכך שהוא מקיים יחסי מין עם בנות מסוימות במדרשה, עלו עדויות להתעללות בקטינים, נשמעו סיפורים על נתינה של כספים ברמה של עושק".
לדברי המשטרה, הנשים נדרשו להעביר לרמתי סכום של כ־10% מכל מה שהרוויחו בעבודות שאליהן שלח אותן. אלמנט נוסף שעלה בעדויות רבות הוא של שליטה מוחלטת של רמתי בבחירות יומיומיות של הנשים והצורך המתמיד לקבל את אישורו. על פי העדויות שאליהן נחשפה ליכטנשטיין, היא מספרת כי "במבנה עצמו גרו כ־50 נשים. לרובן הוא לא נתן להתחתן, אבל בודדות שכן, כמובן רק לאחר שהוא אישר את הבחור המיועד, יצאו מהדירה המשותפת ושכרו בתים בקרבת מקום. עדיין היה ניתן לשמר שליטה גם על הזוג הנשוי, בטח אם הבעל היה משתף פעולה.
"מצד אחד הוא יצר מצב שנתן להן את מה שחסר להן - רמות מאוד גבוהות של רוחניות. מאידך יש הפחדות כלפי מי שיוצא, מסרים שהן יגיעו לגיהינום, שיישרפו להן האיברים. הוא היה נותן להן להכניס את הידיים לתוך האש כדי לדמות את הגיהינום. היה אפשר להבין איך חיי היומיום שלהן הפכו להיות תחת מסכת של פחד".
"אי אפשר להכיל את מה שהיה שם"
שמחה כהן עדיין זוכרת את התאריך המדויק שבו אמבש נעצר, 7 באפריל 2011. בשנים שחלפו מאז היא עברה תהליך ארוך של שיקום ואף הצליחה להחזיר לחזקתה את בתה הקטנה שנולדה במהלך החיים בכת. "עשיתי תהליך אדיר כדי שנוכל לחיות", היא אומרת. "זה לא היה פשוט. עברנו את שבעת מדורי הגיהינום והצלקות ילוו אותנו כל החיים. כל העדות שלי התבססה אולי על רבע ממה שהיה שם באמת, וזה מספיק מזעזע. הדרך של השיקום ארוכה מאוד, אבל אני אופטימית. כל עוד אני יכולה - אלחם נגד התופעה הזאת".
