"חזון אחרית הימים". כך מגדירה עדי לביא, המגינה־הימנית של קבוצת הנשים של בית"ר את הפסיפס האנושי שמרכיב את הסגל של הצהובות־שחורות. בקבוצת הנשים של בית וגן, שהוקמה בעונת 2019-2018 ועלתה אחרי שנה לליגה הראשונה (הליגה הלאומית), אפשר למצוא סטודנטית ערבייה, עולות חדשות, אימהות לילדים, ואפילו שחקנית דתייה שעולה לכל משחק עם חצאית.
נתחיל, איך לא, עם רג'ד באיר בת ה־23, החלוצה בקבוצת הנשים של בית"ר, עם המספר 10 על גבה. הרזומה שלה כולל 12 שערים בארצית, שישה שערים בעונה שעברה, והיא עדיין בלי גול בששת המחזורים האחרונים.
היא ילידת הכפר עין מהאל בצפון וסטודנטית לתואר שני בתכנון באוניברסיטה העברית. "שיחקתי בנבחרת הקט־רגל של האוניברסיטה", היא מספרת. "שמעתי שפותחים קבוצת כדורגל של בית"ר, הגעתי לשני מבחני מיון והתקבלתי. עכשיו, כשאני לובשת את מדי המנורה אני אוהדת בית"ר ואני מנשקת את הסמל אחרי כל גול. החלטתי מהרגע הראשון שאני מתעלמת לגמרי מכל גילויי גזענות שיש סביב הקבוצה הבוגרת. אף פעם לא נתקלתי אישית בגילויי גזענות אז זה ממש לא מפריע לי. בעונה הראשונה שיחקנו נגד הפועל תל אביב. הבקעתי אחרי 10 דקות ורצתי ליציע של אוהדי בית"ר באצטדיון המושבה. בשביל מי שמגיע למשחקי כדורגל נשים אני נחשבת לסמל. מגיעים עשרות אוהדים ויש ביני לבין האוהדים אהבה הדדית". יש לה גם סיפור היסטוריה של מאבקים מרשימים. "לפני כמה שנים עברתי ניתוח להסרה של גוש מהשד ומאז אני במעקב צמוד".
גם באיר עדיין לא התאוששה מאירועי בלומפילד בהם הוכו אוהדים של קבוצתה, על רקע תמיכה בשחקן המוסלמי של בית"ר. "פחות מעניינת הסיבה, שהיא כשלעצמה מזעזעת, אבל אסור שיהיו גילויים של אלימות", היא אומרת בנחרצות.
"זה לא גרם לי בשום אופן למחשבות שניות. אני מקבלת המון אהבה בבית"ר. ה'אוהדים' האלה במירכאות, שהם לא באמת אוהדי בית"ר, לא מייצגים אף אחד וזה רק נותן לי מוטיבציה להישאר כאן ולהוכיח לכולם שיש גם בית"ר אחרת, לשבור את הסטיגמות הגזעניות שעושות עוול לעשרות אלפי אנשים ולמי שמנהל את המועדון. זה לא יעצור אותי. כל המטרה שלי היא לשחק כדורגל. אני סמל, אני נותנת תקווה לשינוי, ולמרות שזה היה כבד בהתחלה ללכת עם התיק הזה על הגב, היום אני גאה להיות חלק מזה. אנשים אצלנו במגזר תמכו בי, אבל רוב התגובות שקיבלתי מהמגזר היו 'נראה כמה זמן היא תשרוד שם', ובבית"ר כולם חיבקו אותי. כתבתי פוסט בסיום העונה כדי שכל אלה שחיכו שאני אעזוב יידעו שאני מתחילה עונה שלישית ואני פה כדי להישאר. אני היום אוהדת שרופה של בית"ר, אני מבינה את המשמעות של משחק בין בית"ר להפועל תל אביב. החדר שלי מלא בצעיפים של בית"ר".
"שוברות את כל הסטריאוטיפים"
הסיפור המדהים הזה לכשעצמו אינו היחיד בקבוצת הנשים הזו. סמנתה רובינסון (34) עלתה ארצה מאנגליה לפני 12 שנה. היא נשואה לדניאל, אימא לארבעה ילדים, עובדת בסוכנות היהודית ומתגוררת בארמון הנציב. "אני הבלמית של בית"ר, ובגלל שאני דתייה אני עולה לשחק עם חצאית וכיסוי ראש", היא מציינת בחיוך, "כי זה שאני דתייה לא אמור למנוע ממני לשחק כדורגל. אני לא היחידה שמשחקת עם כיסוי ראש וחצאית. יש לי אפילו מספר על החצאית, 24, כי זה התאריך של יום ההולדת שלי. לשמחתי אנחנו מתאמנות ומשחקות רק באמצע השבוע. יש לי לשמחתי בעל נהדר שעוזר לי מאוד לשלב גם אימהות, גם עבודה וגם קריירה. הקהילה סביבי בארמון הנציב עוזרת לי מאוד. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי כדורגל אז זה שווה כל מאמץ".
חשוב לה לרובינסון להדגיש שקבוצת הנשים "מייצגת את החלק היפה של החברה הישראלית ושל העיר ירושלים. אנחנו התשובה למה בית"ר היא לא משהו שלילי חלילה אלא סמל לערבות הדדית, לכבוד, למשפחתיות. אנחנו מגיעות לכל הארץ, לכל הכפרים הערביים, וחרתנו על דגלנו אהבה וכבוד הדדי. לזה בדיוק נועד הספורט, כי רק שם אנחנו מוחקים סממנים של פוליטיקה ושל זהויות כדי ליצור קסם של ביחד. לא מאותה דת, לא מאותו רקע, אבל עם מטרה אחת שהיא המנורה שעל החולצה. ביום ראשון האחרון ביטלנו את האימון כדי להגיע לטדי ולהראות לכולם שאנחנו נגד אלימות ונגד גזענות. כולנו מאמינות בסלוגן שכתוב לנו על החולצה: 'ואהבת לרעך כמוך'".
מיכל מליכר (31), עלתה לארץ לפני 13 שנה מיוסטון שבארצות הברית. היא החלוצה של קבוצת הנשים של בית"ר ועובדת כמורה פרטית לאנגלית. "הדבר הכי חשוב בקבוצה הזו הוא השייכות. שיחקתי בכמה קבוצות בארץ - יש חילוניות, דתיות, יש שחקנית בת 16 ואחת בת 45 ושחקנית מוסלמית וכולנו מסתדרות. אנחנו מראה של החברה הישראלית, וההישג שלנו הוא שאנחנו שוברות את כל הסטריאוטיפים שיש סביב השם של בית"ר. מפריעים לנו כל הדברים השליליים שאומרים וחושבים על מועדון הכדורגל של בית"ר ואנחנו רוצות לשנות את זה. קשה לי להסתובב עם המדים של בית"ר ולשמוע שחושבים שאני חס וחלילה מייצגת גזענות ואת שנאת האחר כי זה בדיוק להפך".
"שיחקתי כבת יחידה בין בנים"
בתוך הפסיפס האנושי המרהיב הזה אפשר למצוא גם את נועה כהן, ה'ניסים כהן' של כדורגל הנשים. היא בת 45, מגינה־ימנית במקור שהפכה לבלמית, עם הספרה 23 על הגב כמחווה לדייוויד בקהאם שנשא את המספר בשלהי הקריירה שלו. היא מתגוררת בקרית יובל, אם לארבעה ורכזת השמה במרכז הישראלי.
"אני גם שחקנית וגם מנהלת קבוצה. יש לנו חיבור אחר מאשר לשאר הקבוצה, פשוט יצרנו פה משפחה וכל אחת מביאה איתה משהו מיוחד. יש כאן העצמה נשית במלוא מובן המילה. אצלנו, בניגוד למה שאוהבים להגיד על המועדון, יש הטרוגניות, של בחורה מהמגזר הערבי, אימהות, דתיות, צעירות ויותר מבוגרות. מה שפחות רואים אצל הגברים רואים אצלנו בגדול. המטרה שלנו בפירוש היא לשבור את כל החומות שיש סביב השם הרע שנוצר למועדון. אנחנו הצד היפה של בית"ר ואולי דרכנו תבוא הבשורה שתחזיר לבית"ר את השם שלה. כולנו הגענו ביום ראשון לטדי והראינו שיש עוד צד לבית"ר, צד שפוי ואוהב וספורטיבי של המועדון".
עמית נתנאל (23), קשרית עם המספר 36, היא עולה חדשה מקליפורניה שהגיעה לפני חמש שנים כדי להתגייס ולפני שנה הצטרפה לבית"ר. "הייתי משחקת בשכונה כבת יחידה בין בנים וכולם התפלאו. חיפשתי מסגרת ומצאתי את בית"ר. שמחתי לראות רמה גבוהה של כדורגל. אנחנו בקבוצת הנשים שוברות לגמרי את הסטיגמה של בית"ר. השבוע כשהלכנו למשחק של הגברים מול הפועל חיפה, למרות שהיתה אווירה יותר טובה מאשר בדרך כלל, התבאסתי שכל הזמן שרו ששונאים את הפועל. בנינו כאן קבוצת נשים שמונעת מחברות ומאהבה לכדרוגל בלי משכורת ובלי שום דבר מעבר להנאה. אנחנו עם פסיפס מגוון וכל אחת מביאה משהו מיוחד משל עצמה ומעלה אותנו מדרגה כמקצועניות וכבני אדם. כואב לי שמייחסים לבית"ר כמועדון גזענות ואלימות כי אנחנו ההוכחה לכך שהספורט מאחד בין אנשים. זו הפלטפורמה שבה לכל גזע, לכל זהות ולכל אדם יש מקום בלי שום עניינים פוליטיים שהורסים את ההנאה והורסים את השם של בית"ר".
"גורשנו מהמגרש על ידי גברים"
פרט לניצחונות על כר הדשא, לקבוצת המופלאות מבית וגן יש גם מטרות נוספות - להגדיל מודעות לסרטן השד ולהילחם פיזית נגד גילויי גזענות. "בשנה שעברה עשינו קמפיין נגד האלימות והגזענות. עשינו יום צילומים עם חולצות שעליהן הסלוגן 'די לגזענות' וקמפיין ברשתות החברתיות", מספרת עדי לביא, המגינה־הימנית של הקבוצה. "עשינו את זה ביום האלימות נגד נשים של האו"ם, שחל ב־25 בנובמבר, ונעשה את זה גם בחודש הבא.
"בנוסף עשינו קמפיין לקבלת השונה, וגם כאן עם חולצות עם סלוגן, כי אנחנו חושבות שכדורגלניות הן דמויות לחיקוי. יש לנו הרבה עוקבים במדיה וזו פלטפורמה להציג נושאים שחשובים לנו. אנחנו גם פעילות בהעלאת המודעות לסרטן השד, ויש לנו בקבוצה מישהי שסבלה מזה, ויש לנו חברות שסובלות מזה. חשוב לי להגיד שאנחנו מקבלות תמיכה מלאה ממועדון הכדורגל של הקבוצה הבוגרת. אנחנו מציפות נושאים שחשובים לנו ומקבלות תמיכה כשאנחנו עולות למשחקים עם החולצות שלנו בנושא מסוים וקבוצת הגברים עולה גם היא עם חולצות דומות במשחקים שלה. אנחנו משתיקות כל גילויי גזענות ביציע או במדיה ומנהלות שיח ודיאלוג כדי לעשות כאן שינוי אמיתי.
"המטרה הסופית היא שלא יהיה פחד להביא ילדים למשחקי כדורגל ושזו תהיה חוויה משפחתית בלי החשש שהילדים ייחשפו לאלימות פיזית או מילולית", אומרת לביא. בנוסף שחקניות בית"ר הקימו את עמותת 'זזה' לקידום ספורט הנשים במטרה לעודד נשים בספורט ולהנגיש את המרחב הציבורי ואת מגרשי הספורט גם לשימוש של נשים.
"הרבה גברים ונערים חושבים שמגיע להם לשחק לפני הנשים, והיה מקרה שגורשנו על ידי גברים ממגרש ששכרנו, כשגם המשטרה היתה מעורבת. העלינו לסדר היום שגם לנשים מותר להשתמש במתקנים, וגם הכנו סדנאות חינוך לבתי הספר כדי לחשוף בנות לסוגי ספורט שונים וגם לקיים שיח שמרחב הספורט הוא מרחב שווה. כמו כן הבנות של בית"ר פנו לכנסת יחד עם אס"א תל אביב ועירוני מודיעין כדי ליצור שוויון בחלוקת התקציבים בין כדורגל הגברים לכדורגל הנשים". עם תחילת הקורונה קבוצות הגברים קיבלו החרגה מסגרים כדי להמשיך להתאמן ואילו קבוצות הנשים לא. אחרי מאבק ארוך גם הנשים הוחרגו.
מליכר: "מפריעים לנו כל הדברים השליליים שאומרים וחושבים על מועדון הכדורגל של בית"ר ואנחנו רוצות לשנות את זה. קשה לי להסתובב עם המדים של בית"ר ולשמוע שחושבים שאני חס וחלילה מייצגת גזענות ואת שנאת האחר כי זה בדיוק להפך"
הבנות של בית"ר, שמאמנן הוא סימי כהן, סיימו את העונה שעברה במקום הרביעי. כרגע, אחרי שלושה משחקים, הצהובות שחורות במקום הרביעי עם שש נקודות משלושה משחקים. במהלך העונה פגשו הבית"ריות את כפר כנא ואת עראבה. קבלת הפנים במקומות הללו היתה כיבוד כיד המלך ואירוח למופת. רג'ד, שגרה בסמוך למגרש בכפר כנא, ערכה לקבוצה חפלה, כולל לינה בבית הוריה ויום גיבוש שכלל קטיף במטעים. הלוואי שככה ייראו גם הביקורים של בית"ר גברים בדוחא במשחקים מול סכנין.
נדב שטראוכלר, אוהד בית"ר (36) ובעלי משרד 'לניאדו שטראוכלר, תקשורת ואסטרטגיה', לא הצליח להירדם ביום שני שעבר אחרי ששמע מה קרה בבלומפילד. "הייתי במשחק אבל לא ראיתי את המכות ורק בדיעבד הבנתי שהרביצו לחייל ולאישה נכה. חשבתי מה עושים, ואחד הדברים שעלו לי כרעיון הוא לתת חסות לקבוצת הנשים, שמשלבת בתוכה את כל מה שיפה, נקי ומחבר בבית"ר.
"העובדה שהגיעו ביום ראשון 8,000 אוהדים להראות את הכוח של המועדון היא הישג עצום. לפני המשחק של קבוצת הנשים הבטיחה לי באיר שאם הבנות ינצחו הן יקדישו לי את הניצחון. הן ניצחו 0:5 ושלחו לי הקדשה אישית. אני גאה להיות חלק מקבוצת הנשים שמייצגת את ההדר הבית"רי".
