את יואב אשכנזי היה ניתן למצוא כמעט בכל דלת בסצנת הפנאי, הבילויים והמועדונים של הניינטיז בבירה. מהסניף הראשון של ארומה שהוקם ברחוב הלל ושהביא לעיר את בשורת הקפה והטייק אווי, דרך ה״ריף רף״ - בר המסעדה המפורסם שהפך לסמל של אותה התקופה, ועד למועדון ה״קיו״ אותו ניהל אשכנזי, מועדון שפתח איש חיי הלילה ינקי בכר ז״ל יחד עם שמוליק שפי והאחים עצמון, בעלי האנדרגראונד. זה היה מועדון שהצהיר על עצמו כדאנס בר גיי-מיקסט ונודע בין השאר בזכות הופעות הדראג שנערכו בו - מצרך נדיר באותה התקופה.
כמעט שלושים שנה אחרי, כשהוא גר בוינה, אוסטריה, אשכנזי חוגג בימים אלה את יציאתו לאור של ספרו החדש והחמישי במספר - ״שלוש מחשבות מודרניות״. במקביל לעיסוקיו בחיי הלילה אי שם בשנות התשעים, החל אשכנזי מסע של 15 שנה בלימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית, בהן הספיק גם ללמד בשני בתי ספר למחוננים פילוסופיה יהדות וספרות במשך 8 שנים (אופק ומרחבים), ובמכון שלום הרטמן בתכנית לתואר שני ותעודת הוראה. עבודת הדוקטורט שלו שהוגשה בשנת 2009, עסקה בהגותו המאוחרת של לודוויג ויטגנשטיין, פילוסוף אוסטרי חשוב ממוצא יהודי ושל מחברת הרומנים והפילוסופית האירית אנגלית אייריס מרדוק.
״הספר החדש מורכב משלוש מסות ומהווה את הניסיון הראשון שלי לכתוב פילוסופיה מקורית ולא מחקר״, מסביר אשכנזי. ״במרכזו עומד הרעיון שאנושיות או להיות אנושי הוא הישג שמשמעו להיות בעל אישיות מסוימת, כזאת הממוקדת באהבה. אלא שאהבה אינה ההתאהבות הרומנטית הנרגשת שמובילה לקרבנות ומסתיימת בנישואין פרוטסטנטיים שמרניים. היא לא ריגוש או התרגשות ולמעשה אינה רגש. היא לא כוח קוסמי ולא תחרות של פרסום ומכירת הגוף והנפש שאנו רואים באח הגדול ובערוצי הבידור השונים. אהבה היא למעשה במהותה מיקוד של תשומת לב והיות למען דברים ויצורים שאינם העצמי. היא עבודה קשה של השתחררות מהאגו החוסם את ראיית האחרים ומציג אותם דרך הפחדים והמניעים שלי, קנאה, שליטה, החזקה בשני, ושל מיקוד העצמי בבני אדם אחרים, פרטי טבע, רעיונות, אמנות ועשיה. למעשה כל פרוייקט חיים גדול הוא פונקציה של אהבה שמניחה את האני האנוכי בצד לטובת דאגה לקיומו של אחר״.
״בספר אני מציג את ניסוי מחשבה שהבהיר מהי האהבה: נאמר שאני וחבר בשם אלי נכנסים לחדר כמו שתכננו מראש לפני שאנו הולכים לשחק טניס, ואלי מכיר לי את האישה שיושבת בחדר ושמה נועה. אחרי כעשרים דקות של שיחה מנומסת אנו פונים לעזוב אלא שבדלת אלי אומר לי 'היא במצב לא טוב עלי לחזור אליה'. אלי 'ראה' משהו שאני החמצתי כי הוא נשוי לנועה 15 שנה. הוא ראה עובדה שחסומה בפני כי אין לי את הציוד הנפשי המאפשר לראותה. הציוד הזה נוצר בעבודת האהבה. הוא מורכב מאינספור דימויים מדוייקים של הגוף והפנים של נועה, של תנועתה והתנהגותה במצבים שונים, והוא מהווה תוצר של עבודה מתמשכת על חריגה מהעצמי הנקראת אהבה. במהלך 15 שנותיהם אלי רואה באופן כה מדויק את נועה כיוון שהוא הקדיש אינספור מאמצים לשים עצמו בצד ולראות את מצבה הפנימי כפי שהוא משתקף ומתבטא בתנועות גופה ופניה. יש לו דימוי מורכב כל כך מדויק שלה שהוא יודע כשהיא נכנסת הביתה תוך שניה שהלך לו הערב למשל. אהבה במובן מהותי זה היא המאמץ המתמשך לחרוג מתשוקותי ולראות את האדם או הדבר האהוב״.
במה שונה הספר הזה מהספרים הקודמים שלך? ״הספרים הקדומים היו מחקרים ותרגומים שמוקדשים להוגים ומחשבותיהם על הבעיות והשאלות. יוצרים אלה עיצבו את ההבנה שלי בנושאים ואפשרו 27 שנים לאחר שנכנסתי לראשונה בשערי הר הצופים בירושלים לכתוב ספר צנום משל עצמי, כלומר ביטוי ישיר של הבנתי וראיית העולם שלי ולא פירוש והתמודדות עם מחשבות האחרים. כך יכולתי לכתוב לראשונה ספר שאינו בעל סגנון מחקרי אלא לוקח טון נינוח יותר, מלא בדוגמאות מהחיים המוכרים לנו וגם מהטלביזיה והרשתות החברתיות, ספר שיש לו גם ערך ספרותי כלשהו ושיכול להות מובן ולהועיל לרבים, לא רק לאקדמאים מקצועיים. לכן הספר בעצם פונה לכל אחד שאיכפת לו, ואני מקווה שכמעט כל אחד יכול להוציא ממנו משהו הרלוונטי לחייו״.
אילו תגובות קיבלת עד כה? ״בינתיים קראו את הספר בעיקר חברים ובעלי עניין ורובם מטבע הדברים, היותם חברים ואנשי ספר לצד הכרותם עם מחשבותיי, גילו עניין רב, אלא שהמטרה שלי קשורה יותר בקוראים רגילים. כיוון שחברי וחברותיי דוברי הגרמנית אינם יכולים לקוראו, יש לי בעצם רק את הקהל הישראלי, ולשמחתי כמה קוראים לא אקדמיים נהנו והרגישו שהספר מדבר אליהם. זו למעשה המטרה והחובה שלי כמי שכותב בפילוסופיה, לייצר משהו שיועיל לאחרים וייצר ביני ובינם ובינם ובין עצמם תקשורת והבנה ברמות גבוהות יותר. אם אצליח בזה אהיה מרוצה וארגיש שהעבודה לא היתה לחינם״, מסכם אשכנזי.
