לפי שנים היתה העיר ירושלים מושא לחלומות וכיסופים. מיליוני מילים נכתבו לה ושורות משוררים חלמו בה. מאז שחזרנו לארץ ומאז שמצלמת הקולנוע החלה להסתובב ולצלם, שיערנו שמאוויי הדורות יקבלו ביטוי לעיר המרתקת והסבוכה הזו על המסך הגדול, אך מסתבר שבמאה הקודמת נוצרו רק כמה עשרות בודדות של סרטים עלילתיים שהכילו את הדמויים של אינטלקטואל אשכנזי מרחביה, מזרחית מסורתית משכונות, ערבי ממזרח העיר ודתי חרדי ממאה שערים. היו יותר דמויות שקשורות לאידיאולוגיה, דת, עדה ומניפסטים, ופחות מדי פשוט אנשים.
אך נדמה שלקראת סוף המאה העשרים ועם כניסת המילניום, ירושלים מתחילה להופיע בתדירות גוברת על מסכי הטלוויזיה והקולנוע בישראל ופניה מגוונות ושונות והן מספרות את סיפורה של העיר, שהוא לא רק סיפור אידיאולוגי או עדתי, אלא סיפורי האנשים שבה, על חיי היומיום שלהם וביניהם גם כאלו שמנסים בכל זאת ללכוד את המבט החמקמק והרוחני הזה שבין אור לצל, מבט ששמו: ירושלים.
"גבעה 24 אינה עונה" (ת'ורולד דיקנסון, 1955)
זהו אחד מהסרטים העלילתיים שהופיעו לראשונה ועוסקים בירושלים של מלחמת העצמאות, למעשה בדרך אל ירושלים. ביולי 48', ערב ההפוגה הראשונה, חובשת ושלושה לוחמים נצורים על גבעה אסטרטגית בדרך לירושלים. לפני שהקרב מתחיל הם מתבוננים בהשפעת הציונות על חיי כל אחד מהם כאשר הסרט בנוי בפלאשבקים המספרים את סיפורם: תייר יהודי אמריקאי שהגיע לירושלים, מאבק בין חייל ישראלי לקצין מצרי שבוי, סיפור אהבה בין שוטר לשעבר במשטרת המנדט ללוחמת החירות העברייה. הסרט, אפוס מלחמתי עקוב מדם ושופע פאתוס ציוני, זכה להצלחה בפסטיבל קאן. בעשור זה הופקו שני סרטים נוספים אודות ישלים "הפוגה" ו"קריה נאמנה", שגם הם עוסקים במלחמת העצמאות.
"סיפור על אהבה וחושך" (נטלי פורטמן, 2015)
סרט קודר ועגמומי על ספר קודר שכתב הסופר עמוס עוז והוא מגולל את שנות ילדותו בירושלים שלפני קום המדינה. הספר מעורר אצל ותיקי ירושלים את הגעגוע אל רחובות שכונת הבוכרים והדרך המוליכה למשכנו של הסופר שמואל יוסף עגנון בארנונה. אין ירושלמי וירושלמית ותיקים שלא זוכרים את שיחות הטלפון מהמכולת או מבית המרקחת אל המשפחה בתל אביב ואת תחושת הפרובינציאליות אל מול הדודים במרכז. אמנם הספר עוסק בהתמודדות של גיבור הספר אל מול הדכאון של אמו ואל מול הדמויות החשובות שהיו בחייו, אך עבור ירושלמים, מאפשר הסרט הצצה נוספת אל ירושלים בשנים דרמטיות בחיי
"שלושה ימים וילד" (אורי זוהר, 1967)
שלושה ימים וילד הוא סרט המבוסס על הסיפור בעל אותו השם מאת א. ב. יהושע. והוא אחד מהסרטים הישראליים הראשונים שהעבירו ביקורת על מושגים ציוניים כחלוציות וכהתיישבות, כאשר ירושלים משמשת לרקע שמעורר בגיבור אי נוחות. גיבור הסרט, אלי, הוא סטודנט שחי בירושלים אשר מקבל להשגחה למשך שלושה ימים אלו את שי, בנה של נועה אהובתו מימי הקיבוץ. נועה ובעלה זאב, נאלצים לעזוב את הילד בגלל תקופת הבחינות באוניברסיטה ואלי מסתובב אתו ברחבי העיר, כשהוא מנסה לנקום באהובתו לשעבר דרך הילד. הסרט שייך בסגנונו לקולנועני "הרגישות החדשה" שקראו תיגר על "הקולנוע הציוני" המגויס לטענתם, שרווח בשנות המדינה הצעירה, והם הפיקו סרטים אודות היחיד ללא הקשר הכרחי לחיים במדינת ישראל. הסרט היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן.
"מרגו שלי" (מנחם גולן, 1969)
נקודת המפנה של החברה הישראלי, ששמה מלחמת ששת הימים, כמעט ואינה קיימת על מסכי הקולנוע בישראל. סרטו זה של מנחם גולן הוא הסרט העלילתי הראשון שנוצר על ירושלים שאחרי המלחמה. אך ירושלים נמצאת בעיקר ברקע הסרט שמספר על אהבה שפורחת בין ספרית ממושב עולים בפריפריה של ירושלים לבין פרופסור באוניברסיטה העברית. מפגשיהם מתקיימים בסמטאות העיר העתיקה והחיבור ביניהם מסמל, אולי, את האיחוד שבין מערב העיר למזרחה, ואולי בהקשר העדתי, עוד לפני גל סרטי הבורקס שפשט בעיקר בשנות השבעים.
"הערת שוליים" (יוסף סידר, 2011)
הסרט שהיה מועמד לפרס הסרט הזר הטוב ביותר באוסקר 2012 מתאר את המתח שבין שני חוקרים לתלמוד, אב ובנו. האב עכבר ארכיונים וכתבי יד ששקוע עד צוואר בפענוח טקסטים עתיקים, ובנו הכריזמטי שסוחף אחריו סטודנטים וסטודנטיות ועסוק יותר בתוכן שעל פני השטח התלמודי. היריבות האקדמית והרגשית ביניהם מגיעה לשיא סביב פרס ישראל ומכניסה את הצופים לתוך העולם האיזוטרי של מחקר באוניברסיטה בגבעת רם, אך למעשה מציפה את שאלת המתח שבין אבות ובנים מקדמת דנא.
"אני אוהב אותך רוזה" (משה מזרחי, 1972)
עלילת סרטו השלישי של משה מזרחי מבוססת על קורותיה של סבתו בירושלים העות'ומאנית של ראשית המאה ה-20. והוא מספר את סיפורה של רוזה, שמתאלמנת מבעלה ועל פי חוקי המסורת היהודית, עליה להתחתן עם ניסים, אחיו של בעלה המת (לעבור את הליך הייבום). אבל ניסים הוא ילד בן 11 ואינו יכול להתחתן עם רוזה האלמנה, אך כפשרה הוא עובר לגור עימה עד שיגדל והוא מתאהב בה. זה סיפור אהבה שמשלב סיפור שהתרחש במציאות עם אגדה פיוטית, ומחייה את העולם הירושלמי הספרדי שבתוך חומות העיר העתיקה. שנות השבעים בקולנוע הישראלי מאופיינות בגל סרטי ה"בורקס", הקולנוע המעמדי והעדתי הסטראוטיפי, אך למרות זאת סרט זה אינו מסופר בהקשר המתח שבין העדות, אלא מתוך נקודת מבטו של הבמאי, שהיא ממוצא מזרחי, המספר על בית משפחתו ועל התרבות שבא מתוכה, באהבה שיש בה גם ביקורת.
"הבלתי רשמיים" (אלירן מלכה, 2018)
ירושלים של שנות השמונים מתעוררת לחיים בסרט הקומי-מריר המתאר את צמיחתה של מפלגת ש"ס מתוך עלבונם של תושביה המזרחיים-חרדיים של ירושלים ועד להשתלטות עסקנים וממון על המפלגה. יעקב כהן, גיבור הסרט מנהל בית דפוס קטן ומוצא עצמו מריץ רשימת נבחרים לעיריית ירושלים ומגלה להפתעתו ולהפתעת חבריו שהם מגיעים עד לכנסת. ירושלים על סמטאותיה, עסקניה ורחובותיה מתעוררת לחיים בסרט שעוסק בחברה ובפוליטיקה הישראלית ובשד העדתי מתוך זוית חדשה ורעננה.
"חימו מלך ירושלים" (עמוס גוטמן, 1986)
לא מעט סרטים על ירושלים הופקו בעקבות ספר, כזה הוא גם הסרט המבוסס על ספרו של יורם קניוק. והוא חוזר אל ימי מלחמת העצמאות ומספר על חימו, בחור יפה תואר שמאושפז במצב קשה במנזר שהפך לבית חולים צבאי, לאחר שנפצע בקרב על ירושלים. הוא פצוע קשה מאד ואינו יכול לדבר, ולמרות זאת מתפתחת מערכת יחסים מורכבת בינו לבין האחות שמטפלת בו ובשאר הפצועים. חלק לא מבוטל מהסרטים שהופקו באמצע שנות השמונים ובתוך מלחמת לבנון הראשונה, עוסקים במלחמות ישראל ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, מנקודת מבט ביקורתית בדך כלל. הסרט שצולם ברובו במנזר המצלבה, נבחר לפתוח את פסטיבל חיפה באותו השנה, אך הוא כשל בקופות.
"האושפיזין" (גידי דר, 2004)
שולי רנד היה אחד מגדולי השחקנים בקולנוע ובתיאטרון הישראלי עד אמצע שנות התשעים ואז חזר בתשובה עם מיכל, מי שהיתה רעייתו אז. במשך מספר שנים הם התרחקו מיצירה קולנועית אך את התשוקה לעשייה האמנותית אי אפשר לדכא והם חזרו אל המסך דרך הסרט הזה שמסופר מתוך נקודת מבט פנימית של יוצרים שגרים בתוך העולם החרדי ולא מנקודת מבט חיצונית. זהו סיפורם של משה ומלי, זוג חוזרים בתשובה שחיים די בעוני. משה לא מצטיין בלימוד ולא בפרנסה ואין להם ילדים. כשמגיע חג הסוכות ולזוג אין כסף הם מתפללים מנהמת ליבם והפלא ופלא, מקבלים סכום כסף שאיתו משה רוכש אתרוג יקר ומהודר במיוחד, למורת רוחה של רעייתו. כשהם גם בונים סוכה נופלים עליהם מן השמים אורחים שישבו בעבר בבית הסוהר יחד עם משה והם מחרבים לזוג את החג. סרט שהוא כמו סיפור אגדה ירושלמי שמעוגן בקבוצה ספציפית וייחודית בסמטאות העיר.
"ישמח חתני" (אמיל בן שמעון, 2016)
400 אלף צופים הצליח להביא הסרט הזה אל אולמות הקולנוע, סרט שמזכיר את הקומדיות העממיות של שנות השבעים עם התחכום של המאה העשרים ואחת. סרטם של שלומית נחמה שכתבה ואמיל בן שמעון שביים, מספר על בית כנסת אחד בשכונת הבוכרים בירושלים שעזרת הנשים שלו קורסת במהלך העלייה לתורה של אחד מילדי השכונה, וקוברת תחתיה את המתפללים. רב צעיר מתנדב לסייע בשיקומו של בית הכנסת, אך משנשלמות העבודות מתברר שעזרת הנשים נעלמה ואין בכוונתו של הרב לבנותה מחדש. דבר שמקומם את נשות הקהילה שמתגייסות למאבק להחזיר את המקום כפי שהיה ולמגר את ההשתלטות של הרב החרדי על הקהילה ועל בני זוגם שהולכים שבי אחריו. מאבקן מהדהד את המחזה המיתולוגי היווני "לסיסטרטה" בו נשים נלחמו בבעליהן באמצעות שביתת מין.
"שלג באוגוסט" (חגי לוי, 1993)
אחד הסרטים הראשונים שעוסקים בהקשר הדתי של העיר ויחסי דתיים חילוניים שלא בהקשר ה"בורקסי", מספר על גבריאל דאנגלו שמקיץ מחלום בלהות שבו דתיים לבושי שחורים מכריחים אותו לעקוד את אהובתו נעמה. כשהוא מתעורר הוא מגלה שהיא נעלמה ויוצא לחיפוש אחריה בירושלים. נעמה באה מבית דתי במקור ומסעו של הגיבור מוביל אותו למפגש עם הקהילה היהודית־איטלקית בעיר, מפגש רווי קונפליקטים וייצוג מאיים של האנשים הדתיים החיים בה, כמו גם הספרדים והאשכנזים. הסרט הוא אחת הסנוניות הראשונות העוסקות בשאלת הדת והקשרה לעיר הקודש, וכמוהו הסרטים הבאים שממשיכים שאלות אלו הקושרות בין דתיים/ חרדים ומקומות קדושים: "ההר", (יעל קיים, 2015)"פרה אדומה"(ציביה ברקאי, 2018) ו"קדוש" (עמוס גיתאי, 1999). הסרט מחבר בין אנשים קשים לבין הדת היהודית מעמדה שהיא ביקורתית וסטראוטיפית ואף מנוכרת לעיר, אולי זו גם הסיבה שהגיבור מנער את עצמו מאהובתו וממנה כשהוא בוחר בבחורה אחרת ובמשפט שאומר לו סבו: "הכל תלוי בך ואפילו אם יורד שלג באוגוסט, תתנער ממנו" , על אחת כמה וכמה כאשר יורד שלג באוגוסט מול בית הכנסת האיטלקי במרכז העיר ירושלים.
"אגדת חורבן" (גידי דר, 2023)
ההפתעה הגדולה בסרט היא האומץ של היוצרים לתאר את חורבן ירושלים ב-1,500 ציורים מרהיבים מאת דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, מלווים בפסקול מצמרר. לראשונה על מסך הקולנוע מסופר המרד היהודי ברומא שהסתיים בחורבן בית המקדש השני. גיבור הסרט הוא בן בטיח, דמות שמקורותיה באגדות המשנה, שעובר תהליך של שינוי ומאדם תמים ורך מזג הופך לקנאי, לאחר שחווה את אלימות הרומאים והשחיתות השלטונית ביהודה. בתהליך זה הוא הופך לאחד הגורמים המרכזיים במצבה המדרדר של ירושלים עד לחורבנה. כאשר הוא מתפכח הוא מסייע לדודו יוחנן בן זכאי לעזוב את העיר בהיחבא, כדי להקים מרכז יהודי חדש במקום אחר, אך את ירושלים זה לא מציל.
אחת הסצנות המכוננות בסרט, המבוססת על מדרשים, היא שריפת אסמי המזון בעיר הנצורה. מדרש המצוטט פעמים רבות מדי בימינו, וכך אף הסצנה.
"מישהו לרוץ איתו" (עודד דוידוף, 2006)
גם סרט זה מבוסס על ספר, אותו כתב דוד גרוסמן. ירושלים משופעת בספרים שנכתבו אודותיה, וחלקם מצליח להגיע אל המסך הגדול. הסרט זכה בפרסים רבים וצולם בחלקו הגדול במלון פאלאס, בקצה רחוב אגרון, ששימש בתור "מעון האמנים של פסח", ובליפתא, שם היה מחבואה של תמר גיבורת הסרט. תמר עזבה את ביתה, והיא מסתובבת ברחובות, מנגנת ושרה, אחרי שיצאה לחפש את אחיה שי. דרך תמר וכלבה דינקה, אותה מוצא אסף, נער ביישן, מתוודעים הצופים לירושלים של ילדים שחיים ברחובות, צעירים עם בעיות בבית וסכנה האורבת להם, אך גם לסיפור אהבה עדין. סרט שמנסה להיות בינלאומי, ישראלי וירושלמי בעת ובעונה אחת ולפעמים גם מצליח. (סרט נוסף המבוסס על ספרו של דוד גרוסמן "הדקדוק הפנימי", (ניר ברגמן) יצא לאקרנים בשנת 2010 ומספר גם הוא על התבגרות של נער בשנות ה-60 בירושלים).
"לצוד פילים" (רשף לוי, 2013)
סוף סוף קומדיה שמתרחשת בעיר הקודש ומגולמת על ידי מיטב השחקנים עם שחקן החיזוק הבריטי פטריק סטיווארט שהגיע מלונדון להשתתף בקומדיה הפרועה. מדובר בשוד בנק על ידי חבורת פנסיונרים שבעברם היו לוחמי מחתרות שנלחמו בבריטים והם מנסים לחזור אל תפארת ימי העבר ולסייע לנכדו של אחד מהם. החבורה הנרגנת והמצחיקה הזו שועטת ברחובות ירושלים ועל גגותיה במסע שהולך ומסתבך יותר ויותר. אמנם חלק ממבקרי הקולנוע דברו רעות בסרט, אך הצופים נהנו מאד וירושלים מצולמת נפלא.
