מתן ישראלי חי בעין כרם עם ליאת סגל, אבא של זוהר, מעיין ונור. אמן ומרפא עירוני, מייסד שותף ומנהל של ״מוסללה״, יו״ר ועד תושבי עין כרם.
ישראלי: "היצירה שלי מתמקדת בהפיכת העיר לטובה יותר עבור כולנו, דרך הוספת שכבת החיים החסרה על גבי הגגות והפיכת רעיונות מופרכים למציאות קסומה אך מוחשית. ב-10 השנים האחרונות, בזכות ההקמה של ״המרפסת של מוסללה״, אני מוביל את תהליך ההתחדשות של מרכז כלל ומאפשר לקבוצות שמגיעות לסיור לחזות במו עיניהן כיצד הבניין הופך לאיטו ללב החברתי-סביבתי של ירושלים".
מדרגות אל הצד השני
מדרגות קיארה כבר לא קיימות 10 שנים, אבל סיפורן רלוונטי במיוחד בימים אלו שהחומות בין העמים גבוהות מתמיד. את המדרגות בניתי לראשונה באביב של שנת 2006, על החומה שמפרידה בין מוסררה המערבית למוסררה המזרחית, בקצה החניון של רחוב הע״ח. באותה תקופה ליבי היה שייך כולו לקיארה פאנטיני, סטודנטית איטלקיה שהגיע למספר חודשים ללמוד בבצלאל. אני חייתי במוסררה - היא התגוררה בעיר העתיקה, בינינו הפרידו שתי חומות וכ-15 דקות הליכה. כדי לקצר את המרחק ולקרב את הלבבות, בניתי גרם מדרגות עץ קטן, תלול ולא חוקי, מאולתר ולא בטיחותי - אבל סדק בין מזרח ומערב. קיארה התרגשה - ולא רק היא. אלפי אנשים, עוברי אורח החלו להשתמש במעבר שמקצר את הדרך במספר דקות.
המדרגות נהרסו בשל מלחמת עופרת יצוקה בשנת 2008, אחד מסבבי האלימות הבלתי נגמרים כדי למנוע מעבר לא מבוקר בין שני חלקי העיר. באותו זמן גם קיארה עזבה אותי.
יחד עם חבר מצידה המזרחי של השכונה שלו היו כישורי בנייה טובים משלי בנינו את מדרגות העץ מחדש כשבועיים לאחר תום המלחמה. פחות תלולות ועם מעקה. הרגשנו שזה אקט סמלי של ריפוי אחרי המלחמה הכואבת. אבל את קיארה המדרגות לא החזירו אלי. היא חזרה לאיטליה.
המשכתי לתחזק את המדרגות, מתקן שלבים שנשברו מכובד העולים והיורדים שהמשיכו לבקש את קיצור הדרך,
עד שב-2010 קיבלתי הוראה חד משמעית מהעירייה: 'עליך לפרק את המדרגות, בדיוק במקומן צפויה לקום קופסת בקרה של הרכבת הקלה'.
בהתחלה התנגדתי, כתבתי מכתבים ודיברתי עם פקידים - אבל כשהשלמתי עם כך שנחרץ דינן של המדרגות - גיליתי שזאת ההזדמנות עבורי לפנות מקום בלב, למצוא אהבה חדשה. הרסתי את המדרגות במו ידיי וכבר הייתי מוכן להמשיך בחיי.
רצה הגורל, ובדיוק באותה תקופה נהרג בתאונת דרכים בנו של אחד המשתמשים הקבועים במדרגות, סוחר בעל אמצעים מהעיר העתיקה - והוא ביקש להנציח את בנו ותרם את הסכום כדי שנקים את המדרגות בפעם השלישית. הפעם מברזל.
המדרגות הללו שימשו שנים רבות עד שנהרסו ב-2014, במהלך עוד סבב אלימות עם עזה - ומאז לא נבנו.
ואני מכריז כאן ומתחייב - מדרגות קיארה #4 יבנו בתום סבב האלימות הנוכחי!
***
ציפי פרס (רביוף) גרה במבשרת ציון, נשואה ליונתן שהוא המאזין הראשון לכל סיפור שלי וסבתא לנכדים שדרשו ודורשים ממני בהתמדה "סבתא רוצים סיפור ישר מהתנור". מפיקה, מנחה, מספרת סיפורים ומדריכה בסיפורי שכונות בירושלים.
פרס רביוף: "נולדתי בשכונת הבוכרים שהיא עבורי המעיין לשאיבת סיפורים. כבר בהיותי סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות השישים הרביתי לספר באירועי סטודנטים. אני מאמינה בכוחו של הסיפור לעורר למחשבה, להעלות תובנות, לפתח דיאלוגים ולהתחבר לרגשות וחוויות. היכולת לספר סיפור היא רלוונטית וערך מוסף לכל מקצוע ולחיים בכלל".
שער הרחמים של שכונת הבוכרים
בתחילת שנות החמישים בשכונת הבוכרים, נשים שהתאלמנו במלחמה, והיו לא מעט כאלה, היו תלויות מאד בחסדי השכנים. אחת כזאת היתה כוכבה, אמא של מוטי, אלמנה עם חמישה ילדים. מידי יום כשחזרנו מהגן, מוטי היה בא איתי אלינו הביתה לארוחת צהריים. גם אני הלכתי אליו מידי פעם. בבית של מוטי לא היו משחקים אך הייתה אווירה חמה ונעימה. פעם כשבאתי אליו חשתי ריח נפלא וראיתי מחזה קסום. הילדים יושבים במעגל על הרצפה, כוכבה יושבת על שרפרף ומטגנת בצל לאט לאט ולצלילי הטיגון שרה להם שיר בפרסית וכולם מרותקים. מחזה בלתי נשכח.
ערב אביבי אחד שמענו לפתע צרחות וקול בכי מאותה חצר. רצנו לשם. ראיתי את מוטי חברי בוכה עם אמו ואחיו הקטנים ולידם עומדת אחות של טיפת חלב רצינית וזקופה. מסתבר שכשהאחות באה לביקורת בשכונה היא ראתה שהילדים של כוכבה קשורים זה לזה בחצר ברצועה ארוכה. כוכבה הסבירה לאחות שאין שער לחצר וזה מסוכן והילדים יכולים ללכת לאיבוד ברגע אחד. מה לעשות? אך האחות כבר חרצה את דינה: "הילדים ילקחו בשבוע הבא לבית יתומים!!!".
כל השכנים מסביב נרעשים, מסכנה כוכבה. האחות יצאה מהחצר ואז אבא שלי קרא: "כוכבה נעזור לך".
- "איך? איך?"
- "נבנה שער לחצר".
והוא הוציא מכיסו לירה ושם בקופסה ואמר לנוכחים: "כל אחד ישים תרומה כמה שיכול".
יצאנו למסע התרמה בשוק. הקופסה נתמלאה למחצה. הלכנו כולם לששון המסגר, נתנו בידו את הכסף ואת המשימה הדחופה להקים שער. "ואם לא מספיק הכסף ניתן אחר כך."
ששון מבטיח ומקיים. אחרי שלושה ימים שער הניצחון, צבוע בכחול, מותקן בחצר של כוכבה. הרב גרג'י קבע מזוזה לצידה. התרגשות רבה בכל השכונה. אבי ניגש לכוכבה ואמר: "לא קושרים עוד פעם את הילדים".
היא מתרגשת ובוכה.
לפני כשנה פגשתי אותה ברחוב ניגשתי אליה חיבקתי אותה ונזכרנו בסיפור "איזה שכנים היינו! היתה רחמנות. עזרנו אהבנו יותר טוב מאחים!", הפטירה האישה הנפלאה הזאת.
***
מאיר מיכה, נשוי באושר לאורלי ואב לשלוש בנות ושני בנים. בעלים של פינתי 45 שנה ברחוב המלך ג'ורג'.
מיכה: "לשמוע ולספר סיפורים זו אהבה שלי מגיל קטן. עוד בטרם הייתה הטלוויזיה היינו מקשיבים כל ערב לרדיו הביתי לסיפורים ושירים".
הקייטנה של לובנגולו מלך זולו
כשהייתי ילד בשכונה באו לאימא שלי וביקשו שתשלח ילד לקייטנה במועדון 'תקוותנו'. אימא שמחה מאוד ורשמה אותי בלבד, אבל שלחה אותי עם שני האחים שלי, יעני בלבלאש (חינם). כך יצא שנרשמנו אחד והגענו שלושה. לזכותם ייאמר שאז לא עשו כל כך הרבה חשבון והייתה להם עוד סיבה כי הקייטנה הזו נתמכה על ידי משרד החוץ שהיו שכנים שלנו. הפעילות של הקייטנה הייתה בגן סאקר והגיעו ממשרד החוץ וביקשו שהקייטנה תהיה בסימן זולו (לובנגולו מלך זולו), כי רצו לחזק את היחסים עם אפריקה,שאז משרד החוץ התחיל יחסי חוץ טובים עם מדינת זולו. הגיע מישהו ממשרד החוץ ללמד אותנו שיר באפריקנית ובסוף המחנה בא השגריר עם אוטו מפואר והרבה אנשים חשובים הקיפו אותנו, ילדי הקייטנה, והגננת ביקשה שנשיר את השיר לכבוד השגריר מזולו.
התחלנו לשיר אבל התבלבלנו מאוד ואני לא יודע מי הציל את המצב כי פתאום השיר התהפך וכולנו פרצנו בשיר העממי הכורדי המוכר לכולנו ואפילו רקדנו 'אסטבוקי לילה, אסטבוקי ווי ווי'. השירה החזקה של כולנו סחפה, למרבה הפלא, את השגריר מזולו וכל הסגל ממשרד החוץ שנילוו לשגריר הצטרפו בשמחה רבה למעגל הריקודים. וכך עזרנו אנחנו, ילדי השכונה, לחיזוק היחסים הדיפלומטיים בין ישראל עם מדינות אפריקה.
***
יוסי משה, נהג מונית 25 שנה ('מלך נהגי המוניות'). הוא נשוי לאילה ולהם 4 ילדים: עידו, דניאל, הודיה ואלעד. משה מספר סיפורים ברדיו ירושלים בתוכנית הפרלמנט הירושלמי בימי שישי, בערבי סיפורים, לחברים, למשפחה, וכמובן בנסיעה במונית.
משה: "אני אוהב לספר בכלל לדבר ואני אוהב לראות את אנשים מקשיבים לי וצמאים לשמוע כי לספר זו אומנות".
הנוסע המוזר במונית
המקרה המוזר קרה לי בתחילת דרכי כנהג מונית. יש לי בעיה של זיכרון. אני יכול להיות בכתובת מסוימת 10 פעמים ואחרי שבוע לא לזכור איפה נמצא הרחוב הזה. החלטתי לעבוד לבד בלי תחנה. אשתי אמרה לי 'הפרנסה מלמעלה, בלי סדרנים ובלי תחנות'. אני לא אדם דתי אבל מאמין, ומשתדל לא לבקש כל היום בקשות מאלוקים אלא רק מתי שאני באמת זקוק לזה. גם ככה אלוקים עסוק וחוץ מזה יש לי אמונה טפלה שלאדם יש מכסה של בקשות, ולא כדאי לעבור אותה.
יום אחד הגעתי לבית חולים שערי צדק וחיכיתי לנסיעה. הגיעה אישה ושאלה: "תיקח אותי לבית שמש? אני משלמת 90 שקל". בזמנו הנסיעה לבית שמש עלתה 100 שקל, אבל זו היתה נסיעה ראשונה שלי מחוץ לעיר. התלהבתי ואמרתי לה להיכנס.
בדרך התחלנו לדבר. סיפרתי לה שיש לי שני ילדים קטנים בבית ושעכשיו אשתי בהריון. חשבתי אולי היא בסוף הנסיעה תיתן טיפ בזכות שהמשפחה מתרחבת. הנוסעת סיפרה שגם לה יש ילד ושהוא לומד מוזיקה. היא התחילה לחפור לי על הילד שלה ולא הפסיקה לדבר עליו עד שבשלב מסוים הפסקתי להקשיב לה ורק הזזתי את הראש כל כמה זמן כדי שתחשוב שאני מקשיב. הגענו למחלף שער הגיא, פנינו לבית שמש ולפתע פקק. מה זה פקק? פקק ענק! לא זזים! סיוט!
את הנוסעת זה לא מעניין. היא ממשיכה לדבר על הילד שלה שהוא מופיע בקונצרטים, ואני נוסע במונית עם גיר רגיל בפקק שלא נגמר ורוצה לדפוק את הראש שלי בתוך ההגה. נסיעה שהייתה אמורה לקחת 40 דקות, לקחה לי שעתיים.
סוף סוף הגענו בשעה טובה, וההיא מתחילה לחפש כסף בארנק. ובלב שלי אני אומר כל הנסיעה הזאת לא היה לך זמן לארגן את הכסף? קיוויתי שלפחות אני אראה טיפ יפה. אבל ההיא חופרת וחופרת בארנק, מוציאה לי 80 שקל ואומרת "אני בטוחה שהיו לי שם עוד עשרה שקלים".
כולי רתחתי. רק רציתי שהיא תרד כבר מהמונית: "גברתי לא צריך תודה רבה אני ממהר, תצאי, חבל לי על הזמן".
והיא אומרת לי "נו, לפחות סיפרתי לך סיפורים יפים על הילד שלי".
יצאתי מהעיר וישר פניתי לאלוקים: "ראית כמה סבל סבלתי בנסיעה לפה, בבקשה תיתן לי פיצוי, בבקשה אלוקים תן לי כיוון לירושלים (לקוח) בדרך חזרה".
בצומת שמשון נער חובש כיפה עוצר אותי.
"לאן אתה צריך?", אני שואל.
"לקסטל, אני גר שם", הוא עונה.
שמחתי בלב. "תודה אלוקים, תודה". קרנתי מרוב אושר.
עוד יותר שמחתי כשהנער הבטיח לשלם לי 150 שקל עבור הנסיעה.
"150 שקל", שאלתי בתדהמה.
"כן אבל אני צריך להעמיס לך משהו למונית", הוא אמר.
- "מה שאתה רוצה יש פה הרבה מקום. מה אתה רוצה להכניס"?
- "חמור".
- "חמור?"
- "כן חמור. קטן. לא חמור גדול".
- "איפה החמור?"
"הנה קשור לעץ", הוא הצביע עליו.
ובאמת החמור לא היה גדול, נראה יותר כמו כלב ענק עם ראש של חמור. רק מה, הראש גדול, איך הוא ייכנס למונית?
- "אל תדאג, בקלות, הנה אני אראה לך".
הנער נכנס למונית עם חתיכת שיח קטן וקרא לחמור 'ציק ציק ציק ציק'.
נשבע לכם, החמור נכנס פנימה. פתחנו לו את החלון שיוכל להוציא את הראש. הוא ישב בנוח מאחור כמו כלב גדול, ורק במקום לנבוח עשה אייאההה אייהההה...
נסעתי לאט, לא רציתי שלחמור לא יהיה נוח. על כביש 1 ראיתי מידי פעם פרצופים של אנשים המומים שנוסעים ליד.
באותו רגע חשבתי לעצמי "רגע, זה בכלל חוקי?!"
איך שאני פונה ימינה לקסטל עומדים שני שוטרים מחוץ לרכב ומסתכלים עליי והחמור נוער איייהההה בדיוק בפנים שלהם. אחד השוטרים אומר לי לעצור בצד ואני שוב מוצא את עצמי מתפלל לאלוקים שיעזור לי.
השוטר ניגש אלי, מסתכל על החמור, ושואל בסקרנות מה זה.
הנער אומר לו: "כלב".
ובדיוק החמור נוער שוב איייהההה...
"זה נשמע לך נביחה של כלב?", שאל השוטר.
"לא, מה פתאום הוא צוחק", פחדתי להסתבך. "חזרנו מהווטרינר".
השוטר אומר: "פעם ראשונה שאני רואה חמור בתוך מונית, זה בכלל חוקי?".
"בטח שזה חוקי", אני עונה לו. "אני תמיד מעביר חתולים, כלבים, דגים, תוכים… הכל. אני מונית".
חשב השוטר ושיפשף את עיניו. הסתכלו השוטרים אחד על השני וצחקו, מחזה כזה הוא טרם ראו.
"טוב, תיסע".
נסעתי משם מהר ונשמתי לרווחה.
הגענו לחצר הבית של הנער והורדנו את החמור הנחמד והנער אמר לי: "אתה אחלה נהג, תשאיר לי את המספר שלך, יש לי הרבה נסיעות".
אמרתי לו: "תשמע, אני עם חמורים גמרתי".
