1. בחודש ינואר לפני שמונה חודשים התלבטו מאמני בית"ר דאז, סלובודן דראפיץ' ושי ברדה, בנוגע לזהות הקשר הזר שהם יצרפו לסגל. ההתלבטות היתה בין שני כוכבי הדרבי של יום שני שעבר, אדווין ג'סי ומרקו יאנקוביץ'. הפור נפל על הקשר המונטנגרי, לא בהכרח משום שהוא איכותי יותר מג'סי אלא מכיוון שצמד המאמנים חיפש שחקן שמסוגל להיות גם מנהיג, אחד כזה שגם בימים לא טובים משאיר הכל על הדשא. דראפיץ' הגדיר את זה אז כך: "הקבוצה הזו עייפה. צריך מישהו שחוץ מכדורגל יודע גם 'לשבור חפצים' בחדר ההלבשה".
אחרי כמה שנים שבהן בית"ר מצליחה בכישרון רב ליפול עם זרים, ובעקבות העובדה שכל מי שהיה כאן בעונה שעברה וזכה למדדים גבוהים של פופולריות עזב, יאנקוביץ' היום הוא האיש הכי אהוד בטדי. הטמפרמנט, האכפתיות, המגע האינסופי עם יושבי היציע שמספר 9 מתמסר אליו, כל אלה הפכו אותו, כרגע לפחות, להכי אהוב ביציעי טדי. שתי דוגמאות קטנות: לפני הדרבי, בזמן שבבית וגן הרבה אנשים היו עסוקים בחרב הקיצוצים של עו"ד יצחק יונגר ובשאלת המשך דרכו של חוגג, יאנקוביץ' ניסה לדבר עם החברים שלו על החשיבות של המשחק, היריבות העירונית והיוקרה שלה, ממש כאילו נולד בסמטאות של נחלאות ולא ביוגוסלביה לשעבר.
בסיום הדרבי, שבו מספר 9 היה המצטיין במגרש, כששחקני בית"ר רצו להודות ליציעים הצהובים יאנקוביץ' עלה במדרגות של היציע ועשה סלפי עם כל מי שביקש ממנו. אבל הדרבי הוא פחות סימוכין ללב הגדול של יאנקוביץ' כי זו היתה מסיבה אחת גדולה בצהוב. נחזיר אתכם למשחק האחרון בליגה הסדירה באשדוד בעונה שעברה: מיכאל אוחנה, ירדן שועה ואלירן עטר נוטשים את חדר ההלבשה, דראפיץ' וברדה מודיעים על התפטרות, הקהל מקלל את השחקנים ויאנקוביץ' עובר בין האוהדים ומתנצל על ההפסד שמנע מבית"ר פלייאוף עליון. במציאות שבה בית"ר הולכת ומאבדת זהות, חיבור ואיזושהי אופטימיות להיאחז בה, התרומה של יאנקוביץ' היא אחד הסיפורים היותר חיוביים של המועדון.
2. כל מאמן נורמלי, בטח מאמן ישראלי אסרטיבי כמו קובי רפואה למשל, היה ניגש בתחילת השבוע שעבר לאלי אוחנה, אומר תודה רבה, מניח את המפתחות והולך הביתה. ארווין קומאן ספג והכיל אינספור גזירות מאז שנחת בבית וגן. הוציאו לו את הנשמה עד שהביאו לו בלם, הוא לא ידע אם יש לו או אין לו את אביאל זרגרי (שגם ככה היה פצוע בגב מאז מחנה האימונים), נפלה עליו מכת פציעות של חצי קבוצה, ואף אחד לא הסכים לתת לו קרדיט על זה שעם קבוצת נוער מחוזקת השחקנים שלו לא מסוגלים לתת גול. קומאן לא גדל כאן, הוא זר שבא להתפרנס, אבל יפה לראות שמאמן בית"ר יודע מהו ערכה של רעות. החיים עם אלי אוחנה במכלן אלה הם רגעים שהוא ינצור בליבו לעולם.
שתבינו, מכולן זו קבוצה שהורכבה משחקנים שעד היום שומרים על קשר ואוהבים אחד את השני אהבת נפש. למשל השוער מישל פרודום, שעד היום, אם תגידו לו שאתם מישראל הוא יגיד לכם שהוא מתגעגע לאוחנה. הערך הזה, של החברות, הוא הסיבה היחידה לכך שקומאן לא לקח את המזוודה שהכין בסלון מבעוד מועד וחזר להולנד. הוא כועס מאוד על כך שחוגג נטש את בית"ר, שהקבוצה עומדת כרגע על כרעי תרנגולת, אבל מה שמשאיר אותו פה זו הנאמנות לאוחנה. לא סתם ההולנדי ביקש להדגיש אחרי הדרבי: "אלי נלחם על בית"ר ואני מאחוריו. אני הולך אחריו בצורה עיוורת. הניצחון הזה בשבילו". צריך לשבח את קומאן שהוא בין הבודדים שניסה בכל הימים שקדמו לדרבי להפוך את הכאוס בבית"ר ליתרון. היה לו משפט מפתח לשחקנים שלו: "יש לכם את האפשרות להוכיח לכל העולם שאתם עשויים מחומר של וינרים ולהעלות חיוך על פניהם של אלפי אנשים שמיואשים מהמצב. אל תפספסו את ההזדמנות הזו".
3. מיותר לגמרי לצאת בתופים ובמחולות אחרי התבוסה שהנחילה בית"ר להפועל בדרבי. הצהובים־שחורים עדיין קבוצה בינונית, כזו שיהיה לה קשה במיוחד לנוכח הערפל הניהולי לעשות דברים גדולים העונה. אבל במידה רבה מאוד אירועי הדרבי מקפלים בתוכם את הסיפור של המועדון הבלתי אפשרי הזה, שתחת כאוס, חוסר ודאות ודה־לגיטימציה מתפקד נהדר כשהוא צריך לפעול מהבטן ומהאמוציות. השחקנים של בית"ר רקדו על המגרש בדרבי הרבה בגלל החולשה הנוראית של הפועל, אבל גם בגלל ש־13 אלף צהובים ביציע דחפו אותם לכיוון השער של אדליי אדבאיו.
חזרנו במשך 90 דקות לימים ממש רחוקים שבהם, כמו שאמר פעם אחד משחקני העבר: "הקהל מביא שתי נקודות ואנחנו נקודה וככה מנצחים משחקים". אבל היתה כאן גם בשורה מקצועית. בזמן שזיו אריה מהפועל היה צריך לפתוח בלחץ שיוציא קצת את הרוח מהמפרשים של אוהדי בית"ר, דווקא קומאן היה זה שהימר על כל הקופה. בית"ר חנקה את הפועל בחצי המגרש שלה כשהשיקול היה פשוט: הקהל בשיגעון, בואו אנחנו נשתגע על המגרש ויקרו דברים טובים. טוב, נו, המילה שיגעון על כל הטיותיה ובית"ר הולכים מצוין ביחד.
4. הדברים האלה נכתבו לפני משחקה של בית"ר בטדי מול מכבי נתניה. כמו כל משחקיה העונה, כל 90 דקות של בית"ר יהיו חידה. הכל יכול לקרות. אבל יש כאן תופעה מעניינת ומדאיגה כאחת: הקהל שהצביע ברגליים במשחק הבית מול באר שבע ובא בהמוניו לדרבי גם כי היה משחק חוץ צפוי היה גם להחרים את המשחק הביתי מול נתניה, הכל כדי להעביר למשה חוגג את המסר שלבית"ר אין זכות קיום בלי האוהדים שלה, הכל כדי להבהיר לו שצרכנים לא מרוצים יכולים לפעמים להגיב דרך הכיס, כשהרעיון להוזיל דווקא עכשיו את מחירי הכרטיסים והמינויים מרגיז עוד יותר את אוהדי בית"ר.
חוגג הגיע לנקודת אל־חזור בבית וגן גם אם בעוד כמה שבועות או חודשים יחליט לחזור לפרונט. עולם מוזר: דווקא הרגע הגדול ביותר, רגע נדיר של נחת כמו זה שהיה בדרבי, התרחש אחרי שחוגג הלך הביתה. אם רק היה נוהג אחרת בכמה מקרים הוא היה יושב ביום שני ביציע הכבוד ומתמוגג. מכל הלב, עצוב לנו בשבילו שהוא לא היה חלק מהמסיבה הזו. כנראה לחלק גדול מאוהדי בית"ר עצוב פחות.
5. ירדן שועה שיחק בדרבי פחות מרבע שעה אחרי שנכנס בדקה ה־77. בסיום המשחק הוא מיהר לדרוש שיחה עם ארווין קומאן אבל מאמן בית"ר מסרב. קומאן אינו פראייר. הוא ניסה מהרגע הראשון להפוך את שועה לבייבי שלו, ניסה מספר פעמים להסביר לו איך הוא רוצה שהחלוץ ישחק, ובעיקר נתן לו טיפים בחינם על התנהלות נכונה. אחרי שברח מארוחה קבוצתית לפני הדרבי בגביע הטוטו והושעה, קומאן קרא לו לחדר, הסביר לו שהוא לא הגננת שלו. בבית וגן היו בטוחים שהמסר עבר. הם טעו.
על מה קומאן כועס? על זה ששועה משחק ומתאמן בלי תשוקה, שהוא עושה פרצופים, שחוסר שביעות הרצון שלו מורגש למרחקים. אם זה תלוי בקומאן, שועה הי יכול לעזוב בחלון ההעברות שנגמר לפני עשרה ימים והוא מעדיף את פלייטר האסלביינק על פני הישראלי. יום אחרי הדרבי, אולי כדי לשכנע את קומאן שהוא צודק, שועה עלה לאימון בנעלי ספורט, בטענה שכואב לו הקרסול, ונזרק מהאימון.
6. אחרי שמונה שנים (נצח במושגים של בית"ר), לפני כמה ימים נפרד מבית וגן אושרי דודאי, ששימש כדובר המועדון ולאחר מכן כמנהל הקבוצה. דודאי הוא בית"רי בכל רמ"ח איבריו. הוא איש חינוך משכיל אבל גם חתול רחוב. לא סתם לפני הדרבי, משחק הפרידה שלו מהמועדון, אמר דודאי לשחקני בית"ר: "אם לא תנצחו את הדרבי אני אפרק אתכם".
העזיבה של דודאי עצובה כי בדיוק כמו שזה לא נעים לראות את דן איינבינדר או אביאל זרגרי עוזבים את המועדון כי הם בשר מבשרו, כך גם עם דודאי. חוץ מזה בית"ר הפסידה אדם שהיה מזהה את הדופק של המועדון ולקח באופן אישי כל פגיעה בבית"ר, כי פרט לעובדה שהיא היתה מקום הפרנסה שלו היא נוף ילדותו. שיהיה לו בהצלחה וגם למחליפו, מגן העבר של בית"ר אלירן דנין.
