אלי אוחנה ועו"ד יצחק יונגר, בצדק מוחלט מבחינתם, חרדים יותר לעתיד הכלכלי של המועדון, גם לאחר שיוסי מזרחי מונה למאמן הקבוצה עד לסיום העונה. מספרית, בית"ר שילמה ב־9 בדצמבר את משכורות חודש נובמבר, וב־9 בינואר היא אמורה, בלי שום בעיות מיוחדות, לשלם את משכורות חודש דצמבר.
הבעיה היא שלאף אחד אין מושג מהיכן יגיע הכסף ב־9 בפברואר לתשלום משכורות ינואר. כל מי שחושב שהבטוחות שמשה חוגג שם בבקרה התקציבית אמורות לפתור את הבעיה הזאת, שיחשוב שוב. חוגג שם בטוחות שאמורות לכסות את צפי ההכנסות של בית"ר. לאוחנה ויונגר חסרים עכשיו בתסריט אופטימי חמישה מיליוני שקלים. ייתכן מאוד שהסכום הזה יהיה קצת יותר גבוה. אוחנה מנסה, כמו איציק קורנפיין בזמנו, לעשות ג'אגלינג, לדחות תשלומים לספקים, ובמקביל הוא ביקש יחד עם עו"ד יצחק יונגר להקדים לבית"ר סכומי כסף עבור זכויות שידור ותמלוגים כדי שבית"ר תשרוד את העונה או לפחות את החודשים הקרובים. ייתכן שפנייה דומה תיעשה גם לכיכר ספרא כדי להקדים את ההקצבה העירונית השנתית וגם תוגש בקשה להתאחדות לקבל כסף כרגע על חשבון העונה הבאה.
אוחנה מנסה, אין מילים יפות להגיד את זה, להציל את הבית, לכבות את השריפות של פברואר-מרץ-אפריל-מאי. באשר להמשך הדרך, אלוהים גדול. אולי יבוא רוכש, אולי יקרה איזה נס. הוא מנסה מסביב לשעון יחד עם הנאמן עו"ד יצחק יונגר למצוא פתרונות. ואין כרגע. בבית וגן הגדירו את הסיטואציה: "חוסר בהירות, מבוי סתום אבל לא קטסטרופה". הבעיה היא שבכל רגע נתון הערפל יכול להפוך לסרט רע. אוחנה מבין שבראש סולם העדיפויות שלו כרגע זה לדאוג לבית"ר למנת חמצן שתחזיק אותה על הרגליים עוד כמה חודשים קדימה.
בינואר תצטרך בית"ר להיפרד מאביאל זרגרי או מירדן שועה או משניהם, כי הם הנכסים היחידים של בית"ר והיחידים שעשויים להיות מבוקשים. עו"ד יונגר, כדי להציל את הקופה מציע את שניהם לכל מי שרק אפשר. לנו בכל מקרה נודע שזרגרי נמצא בימים אלה על הרדאר של הפועל באר שבע, ואל תתפלאו אם בניגוד לכל התחזיות שקושרות אותו למכבי תל אביב (מי שבעיקר רצה אותו בקרית שלום זה פטריק ואן לוון שכידוע פוטר) הוא יגיע בסוף לקבוצה של רוני לוי ואלונה ברקת.
אבל אם דברים לא יסתדרו בחודש הקרוב, בית"ר תנהיג תוכנית חירום. אחד הדברים שנבחנים וכנראה לא יהיה מהם מנוס הוא קיצוץ רוחבי למקבלי השכר ושחרור חד־צדדי של שחקנים כדי לחסוף את שכרם. "אנחנו בתקופה דומה לזו שהיתה בחודשים האחרונים של גאידמק בבית"ר לפני שאלי טביב רכש את המועדון".
אפקט הבומרנג
יש לחיים ולכדורגל בכלל דרך משונה להפוך לבומרנג. חודשים ארוכים ניהל משה חוגג מלחמת עולם נגד ארגון האוהדים לה פמיליה ועלה על בריקדות כדי למחוק אותם. היו לו לא פעם נימוקים מוצדקים. הוא טען שהם גורמים לנזק תדמיתי, להכתמת המועדון בגזענות, לבריחת משקיעים, ספונסרים וקהל שפוי מהיציע. שוב, חלק מהדברים, גם אם הם נאמרו כדי לשמש עלה תאנה עבורו, היו הגיוניים. וראו זה פלא: בית"ר היום בסיטואציה שהיא מעוניינת בגלל מצוקה לבקש מספונסרים קיימים לקבל מקדמות על חשבון העונה הבאה.
הבעיה היא שאין אף גורם מסחרי כמעט שמוכן לקשור את נפשו בנפשה של בית"ר, כי מי מעוניין לנהל שיתוף פעולה עסקי עם מועדון כדורגל שהבעלים שלו חשוד בהלבנת הון, מרמה, הונאה, הדחה ו/או שידול לזנות?
מראית הדז'ה וו אינה פוסחת על בית"ר כבר יותר משני עשורים. תמיד הסרט של המועדון הזה מתחיל עם בעל הון שמגיע ברעש גדול ומתרסק ברעש לא פחות גדול, ואז סמלי העבר שלו נשארים לנקות את הלכלוך שהשאיר אחריו. פעם זה קורנפיין, פעם זה אוחנה. בגזרה המקצועית זה תמיד יוסי מזרחי, שצריך להקריב את הבריאות שלו לטובת מועדון שאף פעם לא הכיר לו טובה באמת: במקרה אחד בשנת 1988, כשמנע ממנו לחתום על חוזה עתק בהפועל ירושלים תמורת דירה רחבת ידיים מ'חפציבה'; במקרה אחר כשמנע ממנו לחתום בליברפול האגדית; ובמקרה האחרון כשארקדי גאידמק עלב בו כפי שעלב גם באוחנה.
השורה התחתונה פשוטה ועגומה גם יחד. בסופו של יום בית"ר ירושלים תישאר בחיים רק בזכות אנשים כמו אוחנה ומזרחי, שגדלו מתוכה ונשארו נאמנים לה מהרגע שבו היו נערים ועד להיותם סבים לנכדים, ובזכות הקהל שלה. בעלי הון, שחקנים, בעלי תפקידים חד־פעמיים הם בעיקר מכשול לעתיד טוב יותר עבורה מאשר איזשהו אופק. קורנפיין בזמנו, אוחנה בימים אלה ומזרחי הם שומרי הסף.
מתנות קטנות
ליוסי מזרחי יש משפט שמלווה אותו בכל הקריירה שלו כמאמן: "תרצו כשאתם יכולים, כי יום אחד תרצו אבל לא תוכלו יותר". זה ממחיש לגמרי את המשחק של בית"ר מול מכבי תל אביב. כי באופן נדיר למדי, השחקנים בצהוב־שחור עלו לכר הדשא כשהם רוצים, מחויבים וממושמעים. הבעיה היא שכל הפרמטרים האלה, כולל עבודה טקטית מאומצת של מזרחי והקרבה של גל כהן, לא יכולים למחוק פערים כל כך גדולים מול יריבה איכותית לאין שיעור כמו מכבי תל אביב.
היה מי שאמר השבוע בבית וגן שעם הגישה הזאת בית"ר היתה מנצחת כל יריבה בליגה (פרט למכבי, חיפה ובאר שבע), אבל החיים, אתם יודעים, הם לא תוכנית כבקשתך. חוץ מזה, גם אם פערי האיכות לא מספיק גדולים, בית"ר גם העניקה למכבי שתי מתנות על מגש של זהב: בטעות הנוראית של אופיר קריאף בגול הראשון של קוואס; ובתפיסת האוויר של איתמר ניצן בשער של פריצה.
קריאף וניצן, צריך לדייק, אשמים ישירים בשני השערים האלה ואין שום נסיבות מקילות בעניין הזה. אבל קשה לאנשים בבית וגן וגם למי שמכיר את הנפשות הפועלות לבוא אליהם בטענות. ניצן עושה טעות אחת לשנה והוא סמל ליציבות ולמניה בטוחה. אין שוער בעולם שאינו טועה, וזה קורה גם לו. לגבי קריאף, אפשר וצריך להגיד על מספר 24 שלפעמים ההתבטאויות שלו לא מוסיפות בריאות לאף אחד (כמו זו שלפני המשחק מול הפועל תל אביב). בצד זה, בסיטואציה שבה שחקנים לא ישנים בלילה בגלל המצב הכלכלי של בית"ר, הוא מחזיק אותם על הכתפיים שלו (בייחוד את הזרים). נאמר זאת כך: כל חדר הלבשה אחר במציאות שבה אף אחד לא יודע מה יילד יום ואין אוטוריטה מקצועית קבועה היה הופך את בית וגן לשכונה. אין היום שחקן אחד בבית"ר שלא מגיע בזמן לאימון, עובד כמו שצריך ומבצע את המוטל עליו. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל מגיע שאפו לשחקנים על כך שהם לא מעקמים את הפרצוף, לא שוברים את הכלים ולא מנסים למתוח את הגבולות.
מהמשחק מול מכבי אין הרבה מה לקחת פרט לשער הנהדר של שועה, הניצוצות של רוטמן והעובדה שבית"ר נאבקה עם כל מה שהיה לה.
ועוד עניין: ספק גדול אם מיכאל אוחנה היה מועיל לבית"ר אלמלא הבעיה הטכנית שמנעה ממנו להיכנס לשדה המשחק. אוחנה, בטעות, לא חתם על הטופס הרפואי השנתי שכל שחקן מחויב למלא ולחתום עליו ונבצר ממנו לחזור לשדה המשחק אחרי כמה חודשים טובים. ועדיין, לראות את הילד הזה חונק את הדמעות על הספסל ובסיום המשחק מבצע בעיטות לשער כדי לשמור על חום הגוף היה מחזה מכמיר לב. ביום שני מול מכבי חיפה אוחנה כבר אמור להיות חלק מהסגל במשחק שעל הנייר הוא לא כוחות. מה שעצוב באמת הוא שהבעיות של בית"ר הרבה יותר גדולות מאשר התוצאה בסמי עופר.
