שנייה אחרי שריקת הסיום בסמי עופר ניגשו אל יוסי מזרחי מספר אנשי בית"ר וביקשו ממנו להתעודד. בכל זאת, הפסד מינימלי של הסגל עמוס הבעיות שלו מול מכונה משומנת שרוקדת על המגרש. מחצית ראשונה שכמעט נגמרה בתוצאה של כדוריד וכמעט תיקו סנסציוני במשחק שהוא הבאנקר הכי גדול של השנה. מזרחי הגיב בתנועת ביטול.
הדבר שמאמן בית"ר הכי שונא בעולם זה 'הפסדים בכבוד'. אבל לא זו היתה הסיבה למפלס העצבים הגבוה שלו. הוא פשוט קלט באופן סופי שהוא הכניס את עצמו לצרה צרורה. שבשביל להוציא משהו מהשחקנים שיש לו צריך להיות קוסם ולוליין ורק לאחר מכן מאמן כדורגל. אבל במובן היותר עמוק, מזרחי, ובגלל זה הוא כזה קונצנזוס, הוא לא רק מאמן מצוין ושוער עבר מיתולוגי. הוא כמונו, אוהד, איש שמשמר את אהבת נעוריו. הוא לעולם לא יגיד את זה בקול, אבל נחמץ לו הלב, כמו לכולכם, לראות מה נהיה מבית"ר ירושלים, המועדון הגאה, העוצמתי, האטרקטיבי, האימפריה שההווה שלה מבייש את העבר שלה, שהפכה למבוהלת, פחדנית, חסרת אישיות וחוט שדרה, שהגיעה לחיפה קבוצה שהיסטורית הפכה עם בית"ר של 1984-1983 משום דבר לשם דבר ורק הלכה והתעצמה, ואילו אנחנו הלכנו אחורה. 'איפה אנחנו ואיפה הם' מעולם לא היה מדויק יותר.
ארבע וחצי דקות על השעון לקח למזרחי להבין שהוא, איש עמוס גלדים וצלקות ומורשת קרב, מפקד על חבורת חיילים שהם רכיכות, שכל הנסיונות שלו לדבר שבוע ימים אל האישיות שלהם עלו בתוהו כי היא לא קיימת. "מי שמפחד ממכבי חיפה שיישב בצד", אמר להם, וכולם עשו פוזה של גיבורים גדולים והיו צריכים נייר סופג במחצית הראשונה בחיפה. "תסתכלו על אסף יסעור, אלוף העולם הפראלימפי בטאקוונדו שאיבד את ידיו בגיל 13, כמקור מוטיבציה. מכל נקודה, הכי נמוכה שיש, אפשר לצמוח. השאלה היא כמה כוח רצון ועוצמות אתם מביאים. אסף יסעור איבד את ידיו וזכה באליפות העולם".
אבל מזרחי לא לגמרי הבין שיש לו עסק עם אנשים שלא מכירים את המושג התעלות. הוא הרי טחן את מכשיר הווידיאו והראה להם בדיוק איך חיפה מתנפלת, סימן לכל שחקן ברמה של תוכי איפה לעמוד ואיך לסגור שטח. "תהיו קומפקטים, מכווצים, אל תיפטרו מהכדור בבהלה כי חיפה יענישו", אמר להם. פחות מחמש דקות עברו במשחק ומזרחי ראה שזה פייט חסר סיכוי בין קבוצת נוער לקבוצת בוגרים, שבצד אחד שחקנים שבאים לקחת את המשחק בכוח, ובצד השני חבורת שחקנים בשחור שמקפלת את עצמה כי היא בטוחה שיעשו בה לינץ'.
מזרחי הוא לא אחד שיודע לערבב. העובדה שמנסים לנחם אותו כי בית"ר נראתה סביר מול מכבי תל אביב בשבוע שעבר וקיבלה צורה במחצית השנייה מעניינת אותו כקליפת השום. הוא מזהה מקילומטר שמרכז ההגנה שלו זה עניין לוועדת חקירה; שאוראל דגני מצלם חלוצי יריב, וגם כשהוא עושה טובה ורץ הוא לא מצליח להשיג אותם (והוא עוד נחשב לבלם מהיר במחוזותינו); ששני המגינים לא מרימים כדור אחד לרחבה משחק שלם; שאורן ביטון, שהמאמן עשה איתו 700 שיחות השבוע כדי שיבין שסומכים עליו ושישחק עם ביטחון ושייצא כבר לדרך חדשה, אך אחרי כמעט שנתיים בבית"ר הוא עדיין לא דומה לכלום; שהקישור האחורי עושה טובה כשהוא יורד לתאקל; שהקישור הקדמי לא מזיז את הכדור קדימה; ושהחלוצים לא עושים תנועה לעומק ורוצים את הכדור לרגל, כשממילא בית"ר בקושי עוברת את החצי.
לפני הכל, הבעיה של מזרחי היא מרכז ההגנה. קריאף במשחק טוב בחיפה עדיין לא בלם קדמי ולא פתרון אידיאלי אבל סביר בהחלט. דגני זה כבר סיפור אחר לגמרי. שפת הגוף שלו משדרת שהוא לא רוצה להיות פה כבר תקופה ארוכה. המוטיבציה שלו ברצפה, הרצון שלו כמעט שלא קיים. יש תחושה וזו פרשנות שמשום מה בית"ר קטנה על מספר 4 שלה, כאילו באיירן מינכן ומנצ'סטר סיטי מחכות שלו. בפועל, היחידה שלוטשת אליו עיניים היא מכבי נתניה, שבה גדל. לדגני יש בבית"ר חוזה של 200 אלף דולר לעונה שמסתיים בסוף העונה הבאה. אף אחד בבית וגן לא יזיל דמעה אם הוא יעזוב. בסיום המשחק בסמי עופר הוא הודיע: "יש לי מתיחה. נראה לי שסיימתי לפחות לחודש הקרוב". אף אחד חלילה לא חושד בדגני. הוא אכן סובל מפציעה אמיתית. אבל כנראה זה 'טיבם' של מי שבאופיים הם שכירי חרב. אכלו להם ושתו להם וכואב להם, אבל מקצועית אין להם שום תרומה אמיתית.
איפה הילד?
אם מישהו הצליח לראות ולמצוא את אביאל זרגרי ביום שני בחיפה, נשמח מאוד אם הוא יספר לנו היכן היה הילד. יהיה זה עוול להדביק למספר 6 של בית"ר את כל החולאים הרעים של הקבוצה הזו, בדיוק כמו שזה היה עוול להידבק באובססיה של משה חוגג כאילו זרגרי הוא שילוב של יוסי אבוקסיס ואורי מלמיליאן. אנחנו, תקשורת הספורט שממליכה מלכים ליום אחד וחוגג עצמו, אשמים בלעדיים בדעיכה הנוראית של זרגרי. בלתי אפשרי בגיל 18 לקחת על הגב מועדון כדורגל עצום כמו בית"ר. בלתי אפשרי גם לקרוא כל רגע שחוגג רוצה עליך שמונה מיליוני שקלים עבור מחצית מכרטיס השחקן. הלו, מה אתה מוכר מטוס או כדורגלן ישראלי ממוצע.
לזכותו של זרגרי ייאמר שההילה המוגזמת סביבו היתה מוציאה מפוקוס גם ותיקים וטובים ממנו, שלא לדבר על הפציעה הטורדנית בגב שהעיבה על העונה שלו. לחובתו חייבים לציין את העדינות, הנרפות, העובדה שהוא לא עשה תאקל אחד בסמי עופר. זה די פשוט: אם אתה רוצה לשחק ברמות הגבוהות של חיפה, מכבי או באר שבע, איך בדיוק תשכנע אותם לעשות עיסקה כשאתה נראה ככה? ואם הבמות האלה גדולות עליך אז ממילא המקום שלך הוא בקבוצת תחתית בינונית מינוס.
קשה לדבר על זרגרי בלי להיזכר במשה חוגג. הבעלים בדימוס, זה כבר לא חדש, עשה כאן ים של שטויות. אחת מהן היא הוויתור ברגל גסה על דן איינבינדר, שפרט לתרומה המקצועית שלו לבית"ר היה יכול להיות המנטור של זרגרי כמו שהוא משמש לילדים בהפועל תל אביב. אבל חוגג, מתברר בדיעבד, אינו יכול לעשות שום דבר טוב בלי שני דברים רעים בו־זמנית. אז הוא גירש את איינבינדר, נתן לזרגרי את הבמה, אבל ניפח אותו לממדים שהם לא שלו, עד שהבלון הזה, כמו כל דבר אחר שקשור בבעל הבית היוצא של בית"ר, התפוצץ.
זרגרי, אם הוא רוצה להתקדם, חייב להיות קשוב ליוסי מזרחי. מספר 6 ראה כמו חבריו איך דולב חזיזה נכנס לחדר ההלבשה בסמי עופר לנשק את מזרחי כי הוא זכר שהמאמן הוא זה שנתן לו צ'אנס ראשון בבני יהודה. את דין דוד, כוכב המשחק ביום שני בחיפה, רכש מזרחי מהפועל אשקלון והנחית אותו באשדוד. ואלה רק שני סיפורים רלוונטיים שקשורים בשבוע האחרון על צעירים שפרחו תחת המאמן הוותיק. זרגרי קיבל מתנה - נראה אותו משתמש בה.
זרגרי הוא רק חוליה חלשה אחת בקישור הבלתי אפשרי של בית"ר. לירן רוטמן עושה כמעט הכל, אבל בסוף זה תמיד נגמר בידיים ריקות. עוד פס ועוד דריבל, אבל בלי מספרים ובלי שום השפעה ממשית על המשחק. אפשר לסכם את מספר 15 במילים של ראש הממשלה לשעבר: "אין כלום כי לא היה כלום".
בנוגע לזרים של בית"ר בחלק הקדמי, אז גם ג'סי וגם בואצ'י לא מביאים איתם ערך מוסף. בואצ'י כבד, עגמומי וחסר יכולת להפוך חצי מצב לגול (כמו בבעיטה שלו בתוספת הזמן, שהיתה יותר מסירה מדויקת לג'וש כהן). אם זה לא מספיק, החלוץ ייצא לאליפות אפריקה בקרוב וייעדר כמעט כחודש כשישרת את נבחרת גאנה.
באשר לג'סי, אז ההולנדי זה בכלל סיפור: כולנו התלהבנו מהדריבלים שלו בדרבי, עד שמתברר היום שהוא הרבה יותר שחקן קט־רגל מאשר כדורגל וגם לוקה ביסודות של המשחק - מתי לשחרר את הכדור, מתי לשחק על הקו, מתי לנוע לאמצע - נדמה שהוא תמיד יקבל את ההחלטה הלא נכונה.
אף אחד בבית"ר לא מדבר על זה בקול, אבל נראה שלא יהיה מנוס מלשחרר לפחות זר אחד או שניים מהסגל כי ממילא הם לא תורמים כלום, לחסוך את הכסף, ואולי בדרך נס להתחזק בשחקן אחד בעמדה הגנתית או בקישור כדי לייצר איזון בקבוצה הכל כך אפורה שיוסי מזרחי צריך להשאיר בליגה.
חוטבי עצים
"אתם לא מתביישים? זה מגעיל. יש פה 3,000 איש שעזבו משפחה ועבודה וזה מה שהם צריכים לראות מכם? אתם רוצים לקבל פה שש או שבע חתיכות? לא נמאס לכם להיראות ככה? תתחילו להילחם".
כך, בצעקות שהרעידו את חדר ההלבשה בחיפה, פנה יוסי מזרחי אל השחקנים שלו בהפסקת המשחק. מזרחי החליט שלמחצית השנייה (אחרי שבדקה ה־34 הוציא את אורן ביטון והכניס את תמיר עדי) הוא עולה עם חוטבי עצים ושואבי מים. זרגרי הוחלף בעומר לקאו, ג'סי בעוזיאל פרדו, ובהמשך רוטמן פינה את מקומו לבואצ'י, ודגני הוחלף בדקה ה־70 במיכאל אוחנה.
אוחנה הוא כנראה נקודת האור הכי גדולה מהמשחק הזה ולהמשך. 20 דקות (למרות שהוא ביקש מהצוות המקצועי לשחק רק רבע שעה) מספר 10 החדש של בית"ר פשוט לקח את המשחק על עצמו. הוא בא לקבל את הכדור, חילק אסיסטים והביך פעם אחר פעם את ההגנה של מכבי חיפה.
במידה רבה מאוד, בית"ר לוקחת איתה להמשך הליגה שתי נקודות לאופטימיות שבהן היא נאחזת. הראשונה היא כמובן החזרה של אוחנה, שמפוצץ בכישרון ורק צריך להתפלל שיישאר בריא. השנייה היא החזרה של מרקו יאנקוביץ', בתקווה שמזרחי יצליח להפוך אותו משחקן עם פתיל קצר שמאבד מהר מאוד את קור הרוח לברומטר של הקבוצה הזו.
ועדיין, מי שמנסה להתנחם מ־20 דקות סבירות בסמי עופר, אחרי שבמחצית הראשונה המשחק הזה היה צריך להסתיים בתוצאה של טניס, ממחיש עד כמה אומללה בית"ר הפכה להיות. איך הפכו הצהובים־שחורים מבלי ששמנו לב ממועדון שמגיע למשחק עונה בצמרת מול חיפה למועדון שסך השאיפות שלו זהה לזה של מועדונים כמו רעננה והפועל ירושלים.
3,000 צהובים ביציע, שהרעישו עולמות והפגינו נוכחות מרשימה, הם כרגע הדבר היחיד שמזכיר משהו מבית"ר של פעם. הם והאיש שעל הקווים והיו"ר, שמנסים בתעצומות נפש בלתי אפשריות לשמור את בית"ר בחיים.
ביום ראשון תארח בית"ר את הפועל עפולה למשחק בסיבוב הראשון של גביע המדינה (בלי קריאף וג'רצקין המוצהבים ובלי דגני הפצוע), וביום רביעי היא תתארח בטוטו טרנר מול המוליכה הפועל באר שבע. בראשון שלאחריו יש לנו דרבי, שהרבה מעבר ליוקרה העירונית הוא מלחמת עולם על שש נקודות של שתי קבוצות מתחת לקו האדום.
