חצי שעה לפני שריקת הפתיחה בטדי ביום ראשון האחרון היה אפשר להבין עד כמה בית"ר הפכה להיות הדבר הכי עצוב בספורט הישראלי. קרחות ביציעים, וויב של 'זה לא איך זה ייגמר אלא כמה זה ייגמר', דיכאון כללי שבו גם 5,000 האמיצים, שלא לומר המזוכיסטים בחולצות צהובות שהקריבו ערב משפחתי לטובת הקבוצה שלהם, ידעו מראש שאין מה לראות ואין למה לצפות. אחד מהם, איש מבוגר במיוחד, סיפר: "הרגליים לקחו אותי לטדי על אוטומט. נשבעתי לעצמי שלא אגיע כדי שלא לאכול את הלב, אבל משחק של בית"ר, פתיחת עונה, אז באים. זו הולכת להיות שנה של באסה אחת גדולה אבל זה מה יש".
בבית"ר התאמצו, ייאמר לזכותם, למלא את האצטדיון בילדים מבתי ספר ומשפחות. אבל גם המחווה הזאת, מתברר, לא שכנעה יותר מכמה אלפים בודדים להגיע לטדי, ויחד עם אלף וחמש מאות אוהדי ב"ש נכחו באצטדיון 6,500 צופים.
הפעם האחרונה שבה הגיעה כמות כל כך קטנה של קהל במשחק פתיחת עונה ביתי של בית"ר, נרשמה באוקטובר 1990 כשמול הפועל כפר סבא במשחק פתיחת עונה הגיעו לימק"א רק 3,000 צופים. בספטמבר 1980, משחק פתיחת העונה בליגה הארצית בימק"א בין בית"ר להפועל טבריה (0:1 לטבריה משער של שבתאי שינו) שוחק לעיני 4,000 צופים בלבד. בטדי, בשלושת העשורים האחרונים, בית"ר תמיד הצליחה לעבור את הרף של 8,000 צופים במשחק של פתיחת ליגה שנערך בירושלים. בעונת 2013־2014 אירחה בית"ר את באר שבע באצטדיון רמת גן (בשל שזרוע ושיפוץ טדי) במשחק פתיחת עונה לעיני 10,000 צופים (2:0 לבאר שבע).
אין כאן שום פינוק מצד אוהדי בית"ר או עניין של 'קהל של הצלחות'. יש כאן מציאות שבה המותג, אולי בין הפופולריים בארץ, נמצא בשפל המדרגה. "משחק פתיחת עונה מול באר שבע זה מינימום 13 אלף צופים, מתוכם עשרת אלפים אוהדי בית"ר", אומר דודו טל, הבעלים של משרד הכרטיסים 'בן נאים', שפעל ומכר את הכרטיסים למשחקים של בית"ר במשך 25 שנים ברציפות. "היינו מחזיקים במשרד הכרטיסים שישה קווים במרכזייה והם היו עובדים 24 שעות ביממה והמרכזייה היתה קורסת. פעם אחת המכשיר הנייד של כרטיסי האשראי פלט עשן מרוב גיהוצים. לשאלתך מה קרה פה, אז הדבר הראשון הוא שבית"ר היתה אותנטית. המיוחדות שלה היתה בפשטות שלה והבעלות הפרטית לאורך שנים השחיתה את זה. בית"ר היתה הקבוצה של המדינה ומיגנטה אליה אנשי הון ופוליטיקאים והכסף הרס את זה. אין יותר את מלמיליאן הבא או את אוחנה הבא, שנולדו מתוך הירושלמיות והמקוריות. בית"ר איבדה את הזהות שלה, את האמת שלה, את נשמת אפה. כמה אתה יכול לחיות על שנות ה־80 וה־90 ועל אורי ואלי ודני ויוסי ואבוקסיס ושאלוי? זו בית"ר מפלסטיק, גוף בלי נשמה, והשם הנרדף של בית"ר הוא נשמה. אגב, התהליכים האלה לא יכולים למשל לפגוע במכבי תל אביב ובמכבי חיפה כי הטיקט הבלעדי שלהם לא היה האותנטיות שלהם".
אלי עזר, הבעלים של משרד הכרטיסים 'בימות', מצביע על דברים דומים. "בית"ר כבר לא מעניינת", אומר עזר. "אין כדורגל. זה מתחיל מהאיכות שהיא ירודה וממשיך עם סכסוך עמוק בין הקהל לבעלים וניכור שנוצר בין אנשים שבית"ר היתה כל עולמם והיום הם מדירים את רגליהם. אוהדי בית"ר התרגלו להיות קבוצת צמרת והיום המרחק בינם לבין מכבי חיפה מכבי תל אביב ובאר שבע הוא מרחק של שנות אור. אתם תראו שבדרבי או נגד הפועל תל אביב וגם במשחקי הגביע המספרים יהיו הרבה יותר גבוהים כי זה ריגוש וזה צו שמונה. אתה יושב באצטדיון ושואל את עצמך: 'מה אני עושה פה?' ולא מגיע במשחק הבא. עם כל הכבוד, אתה לא יכול להתחבר ולהזדהות עם ניב זריהן, עומר לקאו או תמיר עדי".
פרופסור אבי ריבקינד: "אתה יושב לראות את המשחק ביום ראשון של בית"ר נגד באר שבע, ושוכח שפעם לא נשמת כשבית"ר שיחקו. זה מרגיש לך בדיוק כאילו אתה צופה במשחק של נוריץ' נגד ברנלי".
בבית"ר לא הבינו או לא רצו להבין את מה שבכדורגל המודרני הפך להיות אל"ף בי"ת, והוא שכדי למשוך קהל בדיוק כמו בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה צריך לפחות כוכב אחד שיחזיק את ההפקה. משה דדש הגה את הרעיון הזה לפני 30 שנה. כמי שבא מעולם הקולנוע, דדש תמיד חתר למלא את המקרנים בבתי הקולנוע שלו ואת הסגל של בית"ר שלו באייקונים שלמענם רצים לרכוש כרטיסים. רשימה חלקית: החזרה של אלי אוחנה מפסגת אירופה לתהומות הליגה הארצית, ההחתמות של איציק זוהר, ראובן עטר ואלון מזרחי. "החשבון שלנו כהנהלה היה פשוט: כסף קטן לשחקנים צעירים וכסף גדול לכוכבים", מסביר אברהם לוי. "אסי דומב ויוסי אבוקסיס ויתרו על עשרות אלפי דולרים כי הם רצו לשחק בבית"ר. צריך לדעת לדבר ללב של השחקנים, לזהות כישרון וגם לתת הזדמנות לבעייתים. הם הסתכלו לנו בעיניים וידעו שהם במשפחה. אתה חייב כמה עוגנים שיחזיקו את הספינה ויציתו אש ביציעים. אני לא זוכר משחק פתיחת עונה עם כל כך מעט אוהדי בית"ר".
בפתיחת המשחק רצו בין האוהדים תמונות מטדי וניסיונות להמר כמה קהל יש באצטדיון. אף אחד כמעט לא התעסק בהרכב הטלאים שנכפה על ארווין קומאן בגלל פציעות או במערך של בית"ר. בסיטואציה שיש בה ייאוש טוטאלי מהסגל ומהמתרחש על כר הדשא, כל העיניים היו נשואות ליציעים עם המשפט המאוד מדויק ונוראי שמשקף את מצבה של בית"ר: "לאן הגענו?"
פרופ' אבי ריבקינד, רופא בכיר בבית החולים הדסה עין כרם, יודע כמה דברים על רפואה. "בית"ר היא כמו פציינט עם דלקת חמורה בתוספתן. יש את הגישה שאומרת לתת אנטיביוטיקה ולראות מה יקרה, ויש את האפשרות לנתח. במילים אחרות, במקום לעשות את הדבר המתבקש ומהתחלה לבנות קבוצה, אז עכשיו אחרי שמתחילה הליגה פתאום מסתבר שזה פצוע, ההוא לא מחובר וההוא עם חלודה. הביאו מאמן ואין לו את מי לאמן ומתפלאים שטדי ריק.
"מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת, ומי שלא טורח שלא יצפה שנבוא לאכול. במקום לסמן אוהדים צריך למצוא את המאחד ואת המשותף ולהגיד שכולנו יחד עם בית"ר. לעשות חרמות זה לא עובד. התחושה היא שהמועדון חי על הנס. בקבוצות הופכים את העולם למען הצרכן ומביאים את מסי ורונאלדו ולא מוותרים על אמבפה כי האוהד צריך להיות מרוצה. המסר אצלנו הוא בינוניות. הניכור הוא פועל יוצא של שנים וזה לא התחיל לא אתמול ולא שלשום. הפכנו מהדבר הכי מרתק למטבע שחוק. המועדון נשאר אבל הסמל נמחק ואוהדים, הם אוהדים את הסמל אבל לא נשאר כלום. אתה יושב לראות את המשחק ביום ראשון של בית"ר נגד באר שבע, ושוכח שפעם לא נשמת כשבית"ר שיחקו. זה מרגיש לך בדיוק כאילו אתה צופה במשחק של נוריץ' נגד ברנלי".
× × ×
זר לא יבין זאת. הוא לא יבין איך במשך עשרות שנים משחק פתיחת עונה הוא יום חג. הוא לא יבין איך היה כיף לשיר את השיר 'גם בתקופות הכי קשות את שמך צועק ברחובות' והיום השיר הזה התחלף ב"עזוב אותי מהם. לא רוצה לראות, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לאכול את הלב". מי שלא מבין למה אי אפשר להתחבר למגדל בבל שבנו בבית"ר, שיסתכל על שני שחקנים שאין ביניהם שום קשר ישיר (למרות שהם חברים טובים). לאחד קוראים איתי שכטר. אולי ותיק שחקני הליגה, בשלהי הקריירה, לא סופר סטאר אבל שחקן שכיף להתחבר אליו כי הוא מציק להגנות יריב, כי הוא גומע קילומטרז' בלי סוף, כי הוא נלחם על ה'קטנות' בשביל הקבוצה שהוא משחק עבורה, לא משנה מה צבעה ושמה. לכאורה, לשכטר יש זכויות יוצרים על המונח 'שכיר חרב', אבל בפועל הוא הופך בכל מקום שהוא מגיע אליו לחביב הקהל כי הוא בא לשחק על הכבוד של המועדון שלו. פעם אוהדי בית"ר היו משתגעים שיוסי אבוקסיס היה 'גונב' מטרים בבעיטות חופשיות. כשהן היו לטובת בית"ר, הקבוצה שלו, הכדור היה מתגלגל קדימה. כשהן היו לטובת קבוצה יריבה, הכדור היה בדרך פלא הולך אחורה. שכטר אותו דבר. הוא מנסה להערים על השופט, רב עם שחקני ההגנה, מניף ידיים ורגליים. תחפשו עד מחר, לא תמצאו אחד בבית"ר שעושה את זה.
השם השני הוא דן איינבינדר. כה אמרה הנהלת הפועל תל אביב השבוע, שהאריכה את החוזה של איינבינדר, זה שנזרק וגורש בבושת פנים מהבית שלו, בית וגן: "הנהלת המועדון והצוות המקצועי רואים בדן שחקן חשוב, דמות חיובית ומודל לחיקוי עבור השחקנים הצעירים. הארכת החוזה היתה טבעית לשני הצדדים".
איינבינדר, שנולד צהוב, אמר על המשך הרומן שלו באדום: "הגעתי להפועל אחרי תקופה לא פשוטה. מהרגע שדרכתי במתחם האימונים קיבלתי חיבוק חם, תחושה שסומכים עלי ומאמינים בי. עם התחושה הזו אני עולה בכל פעם על הדשא - ומנסה לתת את כל כולי עבור הצלחת המועדון. אני מודה להנהלה והצוות המקצועי על הבעת האמון בי - ושמח שיש בינינו הערכה הדדית. זו הזדמנות טובה גם להודות לאוהדים שלנו, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות ונותנים לי ולנו דחיפה אדירה. בינואר אמרתי שזה זמן לעבוד ופחות לדבר. זה גם המסר שלנו להמשך העונה: צניעות ועבודה קשה".
ופה, רבותיי, קבור הכלב. הדה־לגיטמציה שעשו לאיינבינדר כאילו בית"ר היא באיירן מינכן היא עוד חוט בשרשרת שאמורה לחבר בין היציע למגרש והשרשרת הזאת נחתכת בגסות. המלחמה הבלתי פוסקת בלה פמיליה היא חוט נוסף שנקרע, כשהאוהד הממוצע שואל את עצמו: "או קיי, אז הם לא תמיד מתנהגים יפה, אבל הם סוחבים את הקבוצה על הגב עם עידוד ודלק שהם נותנים לשחקנים 90 דקות. למה לוותר עליהם?"
× × ×
יוסי מנצור אוהד בית"ר, לא הפסיד משחק ביתי של הקבוצה שלו קרוב ל־40 שנה (פרט לאיסור הקהל בקורונה). ביום ראשון הוא לא הגיע לטדי. "לא הגעתי למשחק בגלל שהבעלים לא בנה כאן קבוצה ראויה. יש סכסוך מתמשך עם האוהדים ואנחנו לא חברי לה פמיליה אבל מזדהים איתם", הוא מסביר. "זה לא פינוק. ראינו את בית"ר בסיטואציות הכי קשות שיש אבל אני ועוד אלפים רוצים שינוי. היה לי מינוי מאז שטדי נפתח אבל אין לנו סיבה לבוא. יש כל הזמן התעסקות בהכל חוץ מאשר בבניית הסגל הטוב ביותר שייתן לנו סיבה לגאווה. הפכנו להיות סתם. זו המילה האחרונה שיכולים להצמיד לבית"ר. יש חוסר חשק טוטאלי. אין לנו למה להתחבר. הפכו שחקני בית ללא רצויים והיחיד שישנו אביאל זרגרי על המדף. אנחנו לא יכולים לחיות עם כותרות על ברצלונה, על מסע משחקים לארצות הברית, סרט שמצלמים על הקבוצה כשהיא במאבקי ירידה, יום ההולדת של הבעלים ובכל הזמן הזה לא צומח דשא ואנחנו לא יודעים איך והיכן נסיים את העונה הזו. יש לבית"ר מיליון בעיות והבעיה היחידה שמנסים להפוך אותה לחזות הכל זה הקהל שהוא הנכס היחידי שנשאר. היינו אימפריה, תראו מה נהיה מאיתנו?".
אילון זרמון, יועץ אסטרטגי ואוהד בית"ר: "המותג היה מבוסס על רגש ועל חיבור. גם כשבית"ר היתה קבוצת אמצע טבלה או תחתית היא סחפה אחריה בגלל האהבה. הרגש, החיבור הם אלה שקבעו. כשהקהל מבין שהבעלים, איש עסקים מאוד מוצלח, לא מאוהב בקבוצה ואולי מאוהב בקבוצה אחרת, הפועל באר שבע, אנחנו מאבדים את המהות. אנשים היו באים מקרית שמונה ועד אילת בגלל חיבור רגשי אמיתי, לפעמים אפילו פוליטי. לקחו לבית"ר את הלב כי אי אפשר לנהל אותה בטבלאות אקסל. חוגג חייב להחזיר את הלב, את הדי־אן־איי. קח דוגמה: אלי אוחנה חזר לבית"ר ממכלן כי הוא אמר בעצם 'אני קודם כל אוהד ורק אחר כך שחקן. בית"ר קודם אצלי בלב ורק אז זו הפרנסה שלי'. לכן אוהדי בית"ר לא שוכחים לו את זה. בית"ר לפני שהיא קבוצת כדורגל היא מותג רגשי וכרגע היא מנותקת רגשית. היא טכנוקרטית. אלי גוטמן, מאמן ענק שאני מעריך מאוד, גורש מפה כשהוא במקום הראשון כי הוא לא הבין שאנחנו לא מסתכלים רק על התוצאה אלא על התשוקה, על הלב. תסתכלו על יעקב שחר, איש עשיר וענק שעשה מיליון דברים בחייו, וכשהוא רואה משחק הוא כועס ומתעצבן כמו ילד ואוהדי חיפה רואים אותו והם מבינים שהיא בדם שלו. לצערי, בית"ר ירושלים עלולה רק להידרדר אם לא יבינו שפה צריך לדבר בית"רית וירושלמית".
