בטרום העונה הנוכחית יצא משה חוגג ברעיון מהפכני שלפיו אם בית"ר לא תגיע העונה לאירופה, קהל הלקוחות שלו, שרכש מינוי שנתי, יזכה לפיצוי כספי. המיזם המעולה הזה לא כל כך רלוונטי בעקבות נגיף הקורונה, ששינה לגמרי את חוקי המשחק, אבל נדמה שאפשר לשכלל אותו על פי המציאות. כמו ששחקני בית"ר נראים מאז שחזרנו מפגרת הנגיף, חוגג הוא זה צריך לדרוש מהמועסקים שלו פיצוי כספי על עוגמת הנפש שהם גורמים לו ולמותג שהוא מנסה לבנות כאן.
שחקני בית"ר לפני התבוסה מול הפועל תל אביבשחקני בית"ר לפני התבוסה מול הפועל תל אביב
שחקני בית"ר לפני התבוסה מול הפועל תל אביב
(צילום: עוז מועלם)
ביום שלישי שעבר הגיע חוגג לאימון ותיקי בית"ר נורדיה ירושלים. שם, במשחק של 14 על 14, הבעלים של בית"ר הקיז דם והגיר זיעה כדי לנצח. הקבוצה שלו הפסידה בסופו של קרב מותח בשער אחד. חוגג היה מצוין. זה לא מנע ממנו להיכנס לרכבו כשהוא אדום וכעוס מעצבים. סוג של וינריות. לא סתם היה מי שאמר לו: "הלוואי שהשחקנים שלך בבית"ר ירושלים היו עם חצי מהתשוקה והרצון שלך". חוגג נאלץ להסכים.
אין דרך אחרת לומר את זה. מאז פגרת הקורונה בית"ר נראית כמו כדור שינה. הכדורגל חסר טעם, היכולת בהילוך ראשון, והתוצאות בהתאם. זה כל כך נורא, עד שלא מעט אוהדים שספרו את הדקות לחזרת הליגה היו שמחים בדיעבד אם הליגה היתה נעצרת בחודש מרץ והיינו חוזרים ישירות לעונה הבאה. ולא, היכולת הסבירה פלוס מול ב"ש ביום שלישי, לא מנחמת אף אחד, נוכח העובדה שבחמישה משחקים מאז נפתח הפלייאוף העליון בית"ר עדיין לא ניצחה משחק אחד לרפואה.
"אין היום בבית"ר אפילו שחקן אחד שמסוגל לחבר את העסק, שלוקח מנהיגות ומתעלה על עצמו. כל אחד לוקח את הכדור ועושה מה שהוא רוצה. הם מסוגלים לתת גול או בדקת דומייה או מפנדל מקרי", אומר יצחק ג'אנו, בלם העבר של בית"ר ואחד הסמלים הגדולים שלה מאמצע שנות ה־60 ועד אמצע שנות ה־80.
"זה כדור השינה הכי טוב שיכול להיות. יש פה חבורה של שחקנים שנוגדים את הרוח הבית"רית. הם לא מבינים שהמועדון הזה הדי־אן־איי שלו זו התלהבות, תשוקה וכדורגל תוסס", ג'אנו כועס. "כואב לי הלב, כי אני עם 80 אחוז נכות רפואית מהתקופה שלי בבית"ר. זה הדם שלנו, וחוסר האכפתיות הזה מוציא אותי מדעתי. גם בדור שלנו היו משחקים רעים ומשברים, אבל נתנו את הנשמה. פעם במשחק מול מכבי תל אביב היינו בפיגור של 2:0 במחצית. הורדתי את הנעליים והתחלתי לזרוק דברים על השחקנים. עליתי למחצית השנייה עם סטופקס וניצחנו 2:3. היום יש בבית"ר ילדים חמודים אבל אף אחד לא מנהיג בנשמה שלו. אנשים פה צריכים להתחבק עם עצמם על זה שהם לובשים את החולצה של בית"ר, ואם היא גדולה עליהם שילכו הביתה. זה לא עונש ולא מילואים, זו זכות לשחק בבית"ר, ובשביל הזכות הזו צריך להזיע.
יצחק ג'אנו: "היום יש בבית"ר ילדים חמודים אבל אף אחד לא מנהיג בנשמה שלו. אנשים פה צריכים להתחבק עם עצמם על זה שהם לובשים את החולצה של בית"ר, ואם היא גדולה עליהם שילכו הביתה. זה לא עונש ולא מילואים, זו זכות לשחק בבית"ר"

"אף אחד לא היה בא בטענות לשחקני בית"ר על חוסר הצלחה, בייחוד לנוכח העובדה שהקבוצה הזו לא יכולה לסיים את העונה בשברון לב של אובדן אליפות או ירידת ליגה. מקסימום היא תפספס את הכרטיס לאירופה. הבעיה היא שכל האנרגיות בבית וגן הן של אנשים שעושים טובה שהם באים לעבודה שלהם, שבשביל האוהדים היא דרך חיים".
"אתה רואה את בית"ר, ואומר: 'טוב, במשחק הבא זה ייראה יותר טוב', וזה רק נראה יותר גרוע", אומר אודי רובוביץ', עוד אחד מסמליה של בית"ר. "כזו עליבות אני לא זוכר, ולא בגלל היכולת אלא בגלל שפת הגוף של השחקנים, שכאילו מחכים ש־90 הדקות יעברו והם יחזרו הביתה בשלום. אני יכול להבין שזה מדכא לשחק בלי קהל, אבל הלו, זו הפרנסה שלכם והקריירה שלכם והחולצה של בית"ר ומאות אלפי אנשים שמחכים שתעשו אותם שמחים. אני מציע לרוני לוי שיזיז הצידה את כל שכירי החרב האלה ויעלה ילדים. שלפחות יהיה לנו עתיד ולפחות נשחק עם קצת תשוקה, כי זה כבר הפך להיות בלתי נסבל".
אבי כהן, המגן הימני הכי גדול שהיה פה, לא מבין עד עכשיו איך מאז שהתחיל הפלייאוף בית"ר כמעט ולא הגביה כדור אחד מוצלח לרחבת היריב. "מה שכואב בסיטואציה של בית"ר זה שהאנשים שכחו מה זה המועדון הזה. בית"ר זה אטרקטיביות, זה כדורגל שמח. כל העסק שם כבוי ועצוב ואפור ובינוני, מילים שהמועדון הזה לא מכיר", אומר כהן.
גארסיה. לא מספיקגארסיה. לא מספיק
גארסיה. לא מספיק
(צילום: עוז מועלם)
"בתקופה שלי אני והחברים שלי לא היינו ישנים בלילה אחרי הפסדים. אתה רואה את חוסר האונים בתבוסה להפועל תל אביב, ואתה שואל את עצמך: 'איך לעזאזל שחקני בית"ר מרשים לעצמם להיראות ככה במשחק הכי חשוב בעולם עבור האוהדים?' הם לא מבינים שהבסיס של בית"ר בכל הרכב הוא לרוץ קדימה, לרצות לנצח ולתת הכל על המגרש? זה כבר לא עניין של יכולת אלא של מודעות.
"להעביר את הזמן ולהתפלל שהעונה תיגמר עבור הכסף שהם מקבלים והאהבה שמרעיפים עליהם ברחוב זה פשע. החולצה של בית"ר גדולה עליהם בכמה מידות, וכשיבנו את העסק מחדש צריך לשים לב לא רק מי שחקן עם יכולות אלא גם מי מתאים לדי־אן־איי של המועדון".
× × ×
התשוקה, האכפתיות, היכולת, וכל הפרמטרים שהופכים קבוצה מבינונית פלוס למצוינת, הם לא הסיבות היחידות שבגללן העסק נראה ככה. זה לפני הכל העובדה שהעסק הזה נבנה, למרות סכומי הכסף, הרצון הטוב והשאיפות, בצורה עקומה לגמרי. אין לבית"ר של העונה עמוד שדרה שמחזיק קבוצה, שמורכב מבלם איכותי, קשר דפנסיבי ברמות הגבוהות, מגינים טובים וחלוץ שהוא סקורר.
מרכז ההגנה של בית"ר, העסק שממנו מתחילה השדרה של קבוצת כדורגל, הוא זוועתי. אור זהבי עדיין בוסר, טל בן חיים כבר באדי הדלק האחרונים של הקריירה, קונסטנטין מגבו וגרצ'קין לא מספיק טובים ולא עומדים בלחץ. מכל אלה, צריך לתת את הדעת ולהפריד את דיוגו ורדסקה, הבלם הפורטוגלי שהגיע לכאן באיחור, בתירוץ שהצוות המקצועי חיפש בציציות בלם ראוי, והיה אמור להיות שובר שוויון. מה שקיבלנו בתכל'ס זה בלם בינוני פלוס, שהוא ממש לא בדרגה של סרגיי טרטיאק או רומן פץ, אפילו לא המקבילה של ורדסקה בהפועל באר שבע, הבלם הפורטוגלי מיגל ויטור.
"הבעיה ההגנתית של בית"ר היא חוסר איזון טוטאלי בין כל הרביעייה האחורית", מסביר חנן אזולאי, קפטן ואחד מגדולי הבלמים של המועדון. "הבעיה הכי גדולה מקצועית, ולא רק, היא אנטואן קונטה. למרות הדעה הרווחת שמדובר בזר מהטובים בארץ, כל המשחק שלו חסר אחריות. הוא רץ קדימה ועושה מה שבא לו, מתי שבא לו. ברגע שהוא מפקיר את העמדה שלו הבלמים זולגים לאגף וכל מרכז ההגנה הוא בור אחד גדול. בצד השני, מקס גרצ'קין, מגן שמאלי צעיר, רואה איך קונטה עולה ולא יורד, וגם הוא מפקיר. שני הבלמים של בית"ר, טל בן חיים, שכבר אין לו מהירות אז הוא משחק רק על הגוף של החלוץ, ולידו ורדסקה, שהוא לא מהיר, יוצרים הגנה איטית, מבולבלת ובלי טיפת אחריות, ובגלל זה כל כך קל להבקיע נגד בית"ר".
פלומיין. ללכת לבד פלומיין. ללכת לבד
פלומיין. ללכת לבד
(צילום: עוז מועלם)
אזולאי מדבר על רביעיית ההגנה, אבל גם ובעיקר על משחק ההגנה. "אני שיחקתי בבית"ר כשהמגינים לא היו יורדים למטה, אבל ידענו לסדר את זה. ברגע ששני הבלמים מהירים וחותרים למגע מול חלוצי יריב ויש קשר אחורי שיורד למטה כדי לסגור את הבורות של המגינים, אז הכל בסדר. עלי מוחמד הוא שחקן פנטסטי, אבל הוא לא קשר אחורי אלא עושה משחק, ואיינבינדר או קריאף משחקים על האמצע ולא יורדים למטה, אז גם טקטיקן כמו רוני לוי לא יכול לשלוט בהכנסת האורחים של ההגנה שלו".
ההגנה היא לא הבעיה היחידה של בית"ר. גם במשחק ההתקפה יש לבית"ר צרות צרורות. "כל שחקן התקפה של בית"ר, ברמת היכולת האישית יש לו הרבה מה להציע. הבעיה היא בתמהיל", אומר אזולאי. "פלומיין רוצה לעבור את כולם ולהבקיע, גארסיה גם רוצה לעבור את כולם ולהבקיע, ועידן ורד במשחקים האחרונים יורד 70 מטר אחורה כדי להזיז את הכדור, וככה אי אפשר לייצר מצבי הבקעה. צריך שאחד יהיה סוליסט, אחד ישחק על שטח ואחד יחליף מקומות עם החלוץ המרכזי. החלק ההתקפי של בית"ר לא מגיע למשחק כדי לייצר שער אלא מתעסק במי ייגע בכדור אחרון וירוץ ליציע או יירשם על הלוח. זה לא יכול לעבוד".
אבי כהן: "אני והחברים שלי לא היינו ישנים בלילה אחרי הפסדים. אתה רואה את חוסר האונים בתבוסה להפועל תל אביב, ואתה שואל את עצמך: 'איך לעזאזל שחקני בית"ר מרשים לעצמם להיראות ככה במשחק הכי חשוב בעולם עבור האוהדים?'"

דני נוימן, עוד שחקן עבר של בית"ר, שבישל והבקיע לא מעט שערים בקריירה שלו, מסתכל על החלק ההתקפי של בית"ר ולא מאמין שככה נראית קבוצה במקום השלישי בליגת העל. "זה החומר שיש וחבל על הזמן, ומקום שלישי זה הישג בינוני מאוד. אין פה כוכבים ואין פה בשורות. זה מביך שמאז תחילת הפלייאוף טל בן חיים, שנושק ל־40, הוא היחיד שנלחם, אכפתי ורוצה. בקשר למשחק ההתקפה, אז הקבוצה משחקת בלי חלוץ, אין קשר שמסוגל לתת פס לשחקן מול שוער, וכולם משחקים באמצע, לרוחב ואחורה, במקום לשחק קדימה. שיבדקו כמה בעיטות לשער הקשרים של בית"ר בועטים למסגרת, ואין את אלירן עטר שפצוע. אז מי ייתן גולים? גארסיה, שמבקיע בממוצע שלושה שערים בעונה? או פלומיין, שהממוצע שלו עומד על חמישה שערים בשנה?
"אני לא זוכר הרבה שנים את בית"ר כל כך אפורה. אבל זה לא מפליא, כי הכישרון לא משהו והבאלאנס לא קיים והשחקנים פשוט לא מסוגלים", ממשיך נוימן. "היום בבית"ר החומר מאוד בינוני, ולכן זה נראה ככה. זה עצוב, אבל יש חלק גדול לעובדה שחסר הדלק מהקהל. מול יציעים ריקים המוטיבציה והמשחק רדומים. הבעיה הכי גדולה היא הזרים. זר שהוא לא שתי דרגות מעל הליגה לא צריך להנחית אותו בארץ, בטח לא בסכומים האלה. כואב הלב על שכר הלימוד שחוגג משלם כאן כבר שנתיים".
× × ×
אוהדי בית"ר בכלל מיואשים מהקבוצה שלהם, שמחים במידה מסוימת שהגבלות הקורונה מונעות מהם להגיע לטדי. "הקבוצה שלנו לא יודעת לשחק בלי קהל וזה עצוב מאוד", אומרת אביגיל שרעבי. "יש להם בעיה קשה מאוד כשהיציעים ריקים. מאז ומתמיד בית"ר התקשתה כשלא היה קהל. ראינו את זה בעבר במשחקי רדיוס. בלי קשר לטבלה, אנחנו לא יכולים להיראות ככה. צריך לשנות הרבה דברים, להחליף את מי שבית"ר גדולה עליו ו/או שנגמר לו הסוס בשחקנים ראויים. מה שבטוח זה שאם לא יהיה קהל בעונה הבאה אסור לפתוח את הליגה, כי זה חסר טעם".
שחקני בית"ר בבית וגן. בוגדים בדי־אן־איי של המועדון שחקני בית"ר בבית וגן. בוגדים בדי־אן־איי של המועדון
שחקני בית"ר בבית וגן. בוגדים בדי־אן־איי של המועדון
(צילום: אלכס קולומויסקי)
יוסי מנצור, עוד אוהד מסור של בית"ר שכבר ראה הכל מהקבוצה שלו, לא זוכר כזה חוסר עניין בבית"ר. "האוהד האובייקטיבי, מי שחוזר מהעבודה, יכול להפוך את המשחק של בית"ר לאחלה מתכון שבו הוא יירדם כמו תינוק. אנחנו שלא הפסדנו משחק בית וחוץ כבר שנים, שמחים שנמנעת מאיתנו האפשרות להגיע ליציע ולסבול. ההפסד בגביע היה נוקאאוט שגמר לנו את העניין והחשק, ואם מישהו היה צריך להשתכנע שחבל לנו על הזמן, הגיעה החזרה מפגרת הקורונה. להגיע לאירופה כבר לא עושה לנו את זה. אנחנו רוצים כדורגל שמח ותארים, ואנחנו ממש לא בכיוון".