מהרגע שהגיע לבית"ר, תמיד עמד לזכותו של משה חוגג הטיעון שבניגוד גמור לקודמיו, הוא כאן כדי לבנות מועדון. טעויות שעלו לבעל הבית הנכנס של בית"ר כ־90 מיליון שקל התקבלו כאן בסלחנות. לא רק משום שבסוף מדובר בכספו שלו, אלא משום שאחרי בעל בית שהשתמש במועדון כדי לרפד לעצמו קריירה פוליטית (ארקדי גאידמק), ואחריו בעלים שכל הזמן ניסה לקמץ (אלי טביב), לחוגג תמיד עמדה סנגוריה בדמות העובדה שהוא הראשון שהגיע לכאן כדי לתת ולא כדי לקחת.
על הדרך, החלטות פזיזות, חוסר ניסיון, ולעיתים התנהלות של טירון, לא רק שעברו לכולם מתחת לרדאר, אלא לעיתים היה מי שמצא בהן חן. הנה סוף סוף בעלים שהשטויות שהוא עושה הן לא מתוך אינטרסים צרים אלא מתשוקה, נאיביות וקצת ילדותיות. אחרי הכל, חוגג, בניגוד לעמיתיו, הפך בגיל צעיר מאוד (37) מאדם אנונימי לאחד האנשים המפורסמים במדינה. ההתלהבות שלו, פצעי הבגרות של כדורגל הישראלי, גרמו למי שרצה רק לחבב אותו יותר. אחרי הכל, אנחנו למודי ניסיון מאנשים שהפכו את המותג בית"ר ירושלים לקרקס. חוגג, במובן הזה, היה בשורה נהדרת.
בכלל לא בטוח שנגיף הקורונה הוא הסיבה שבגללה בית"ר הולכת לחזור אחורה בזמן, למועדון שעד עכשיו היו בו תנאים מפליגים להצליח והנחת תשתיות בריאות לעתיד עם שפע וקדמה, ושמעתה יהפוך לגרסה רזה וחיוורת שמזכירה מאוד את התפר שבין השנתיים האחרונות של גאידמק, עם ברז סגור ומועדון יתום, לזה של הדמדומים האחרונים של תקופת טביב. חוגג, ייאמר לזכותו, בניגוד לגאידמק, טביב, ואלונה ברקת בזמן הנוכחי, מתכוון להישאר כאן ולהמשיך להיות הבעלים והאפוטרופוס של בית"ר. נטישה אינה על הפרק. אולי בגלל שמדובר באדם שנהנה מהטייטל 'בעל הבית של בית"ר ירושלים' על כל הנלווה לכך, אולי בגלל שבאופיו הוא נחוש להוכיח שהוא מסוגל להישאר כאן שנים רבות, ואולי בגלל שאחרי שהרכבת יצאה מהתחנה, עם כרטיס נסיעה שעלה לו עד כה 90 מיליון שקל, אין סיבה אמיתית לעצור אותה. אבל, וזה אבל גדול, בית"ר ירושלים מודל 2021-2020, שנראתה כבעלת עתיד ורוד ומבטיח, בדרך לחזור אחורה. לימים שבהם המילים 'אין', 'קיצוץ', 'חיסכון' וכדומה הן חלק מהז'רגון הקבוע בבית וגן. מצד אחד, זו תהיה המציאות כמעט בכל מועדוני הכדורגל בישראל. מצד שני, זה יקבע את בית"ר כמי שאינה מסוגלת לשבור את תקרת הזכוכית של מכבי תל אביב ומכבי חיפה.
× × ×
חוגג היה בכל תקופת הקורונה לבעלים האקטיבי ביותר בניסיון להילחם בנגיף ותוך כדי תנועה למזער את הנזקים שהוא גורם לקבוצה שלו. הוא היה בין פורצי הדרך שדרשו קיצוץ מהעובדים שלו, פנה מעל כל במה אפשרית לראשי הממסד (כולל פגישה שבה נכח עם משרד הספורט ומשרד האוצר) כדי שיחזירו את הכדורגל לפעילות, ובמקביל הוא כבר זועק (בצדק) שבועות ארוכים בדרישה לרשת ביטחון שהמדינה תקצה לבעלים הפרטיים, שהפסידו על פי הערכות הכנסה כוללת של מאה מיליון שקל.
חוגג דיבר בקול על חזרה לשפיות כלכלית עוד לפני משבר הקורונה. בגלל זה הוא דחף מהלך לתקרת שכר בישיבות של מינהלת הליגה. בגלל הוא זה ניסה לבצע מהלך מהפכני שבו הלקוחות שלו, האוהדים, הם שותפים של המועדון, בדמות מכירת 'מניות' באירוע מושקע בארנה, שלבסוף בוטל בגלל חוסר ההיענות של הקהל.
90 מיליון שקל ושנה וחצי כבעלים הביאו אותו לתובנה שהכדורגל הישראלי, גם אם מדובר במותג פופולרי כמו בית"ר, הוא בור ללא תחתית שבלתי אפשר להרוויח ממנו וגם בלתי אפשרי להפסיד סכומי כסף קטנים. שכל הסלפי והראיונות בתקשורת והחיבוק שמאתרג אותו בכל פינה אפשרית הם בוסט גדול לאגו ואבק כוכבים של תהילה, אבל בסוף, הארוחה, כל הארוחה, היא על חשבונו. במילים אחרות, בית"ר היתה חוזרת אחורה ונכנסת לדיאטה רצחנית גם בלי משבר הקורונה. הנגיף הארור רק זירז תהליכים, נתן להם לגיטימציה והוריד משמעותית את צריכת הקלוריות.
בלי להיכנס יותר מדי ליכולות של חוגג ולאפשרות שיש לו להחזיק את בית"ר בשנים הבאות, אנחנו עדים בתקופה האחרונה לסימני מצוקה מצידו של בעל הבית, וזה נתון מדאיג. השאלה אם יש לו פחות אמצעים או שפשוט נמאס לו להיות פראייר היא חידה בלתי פתורה. בשני המקרים, מי שחרד לעתידה של בית"ר, ובכלל זה מקבלי השכר במועדון, צריך לחשוש. גם גאידמק וגם טביב אחריו יכלו להמשיך להחזיק את בית"ר בתקציבי עתק לאורך שנים. שניהם פשוט לא רצו. הראשון, גאידמק, בגלל שבשלב מסוים התחשק לו להתעלל במועדון ובאוהדיו. השני, טביב, פשוט מחזיק בתפיסת עולם שעיקריה הם להשיג את המקסימום באמצעות השקעה של מינימום. חוגג הגיע לכאן בראש ובראשונה עם טייטל של שליחות חברתית קהילתית, עם תשוקה עזה לאכול את כל העולם ולהפוך תוך כדי תנועה לאליל ההמונים. נראה שהמניעים האלטרואיסטיים הללו, ובהחלט יכול להיות שבצדק, הפכו בחודשים האחרונים לטבלת רווח והפסד.
× × ×
מי שמכיר את חוגג יודע שמאז שהגיע לאצטדיון טוטו טרנר כספונסר של הפועל באר שבע הוא ראה באלונה ברקת מודל לחיקוי.
האישה שמצאה את הפורמולה שאיתה מפריחים את הנגב, מתקתקים אליפויות והישגים, ולוקחים מועדון עם עבר מפואר והווה אפור לרגעי שיא ועתיד מזהיר. התחושה הכללית אצל מי שנמצא בקרבתו של חוגג היא שהוא, בניגוד אליה, אומנם אינו מהרהר או חושב אם לנטוש את הספינה, אבל המעשה החד־צדדי שלה, שבו עזבה את הפועל באר שבע לגורלה, בהחלט גורם לו לחשב מסלול מחדש. חוגג מבין היום, כך נדמה, את מה שלברקת עלה ב־13 שנים בבאר שבע כ־200 מיליון שקל.
שאדי השמפניה של האליפויות וריקודי השמחה בהיכלי כדורגל כמו הסן סירו מתאדים מהר מאוד, ומיד לאחר מכן החשבון נשלח לבעל בית שצריך לשאת בנטל לבדו. חוגג וברקת, יבדל"א, מבינים את מה שהבין רובי שפירא ז"ל בימיו האחרונים, שבעלות בכדורגל הישראלי היא כמו ברית מילה. יש אחד שזב דם אחרי ניתוח כירורגי ויש המון שחוגג ואוכל ושותה כיד המלך. זו בראש ובראשונה הסיבה למציאות הכלכלית החדשה שתהיה בבית"ר בעונה הבאה. הקורונה היא רק זו שמזרזת את התהליך ומעצימה אותו.
× × ×
המציאות שמתחילה להתבהר בבית וגן בנוגע לעונה הבאה עגומה למדי. ברקע יש אפשרות שחוגג יהיה ממובילי האיום שלפיו ללא רשת ביטחון הליגה תושבת בידי בעלי הבית. ועדיין, גם אם הליגה תתחדש, במועדון מחפשים בנרות קבוצות שירכשו את כל חמשת הזרים של המועדון: קונטה, פלומיין, ורדסקה, מוחמד וגארסיה, כשבכסף שיתקבל תמורתם, כולל חסכון השכר שלהם, יהיה אפשר להגיע לתקציב מאוזן שיפטור כמעט כליל את חוגג מלהביא כסף מהבית. ההתנהלות הזאת היא כמובן לגיטימית, היא רק לא מתיישבת בקנה אחד עם האסטרטגיה שלפיה העונה הנוכחית היתה אמורה לבשל את גארסיה, מוחמד, פלומיין וורדסקה, ועם שיפוצים קלים להפוך את בית"ר מהקבוצה השלישית בטיבה בארץ לזו שאמורה להיאבק בעונה הבאה על האליפות. בסיום משחק גמר גביע הטוטו והזכייה בו אמר יוסי בניון: "הבאנו זרים צעירים שגם אם אנחנו משלמים עליהם שכר לימוד ישרתו אותנו בעתיד". במציאות החדשה העניין הזה כבר לא מחזיק מים.
התחליפים שבית"ר תחפש במשבצות הזרים הם שחקנים צעירים ומבטיחים עם שכר זעום של 70-50 אלף דולר בעונה. אחד כזה, גלאופילו האסלביינק פלייטר. האסלביינק בן ה־20 שיחק לפני שנתיים בקבוצת הנוער של עירוני קרית שמונה. במקביל בבית"ר ימשיכו לדון עם יתר השחקנים על קיצוץ נוסף בשכר, כשכל התנגדות מצד השחקנים יכולה להביא לשחרורם.
בבית וגן בטוחים שגם במציאות החדשה, העובדה שרוב השחקנים חתומים לעונה הבאה תפגע בקבוצה בצורה מינימלית מבחינה מקצועית, בוודאי בהשוואה לשאר קבוצות הליגה שברובן צפוי כאוס. "יש לנו את ורד, את אוחנה, את איינבינדר, את אלירן עטר, את ניצן, שאמור לחתום על חוזה חדש, ככה שעדיין מדובר בשלד שיהיה לו מה למכור מבחינה מקצועית". צריך גם לציין לזכותו של חוגג שני דברים עיקריים. הראשון: הוא מעולם לא סירב להשלים חוסר כספי בכל פעם שמועדון נזקק לכך. השני: גם אם הוא יעשה צעד גדול אחורה, הוא עדיין בוחן ומעוניין ברכישות עתידיות שלמענן יפתח את הכיס כדי לגזור קופון עתידי כפי שקרה בעיסקת גדי קינדה. ההבדל הוא, שהפעם הוא יעשה את זה רק במקרים נדירים שבאמת יציתו לו את הדימיון.
× × ×
אחד הכשלים הגדולים בעונה האחרונה של בית"ר כמועדון היה הפער בין המציאות העובדתית לרף הציפיות של בעל הבית. חוגג, אם מתוך אמונה עיוורת בקבוצה שנבנתה פה ואם מתוך שיווק יח"צני שנועד למנף את מכירת המינויים, שידר מהרגע הראשון שהמטרה של בית"ר בעונה הזאת היא להיאבק על כל התארים. העובדה שהיה פער עצום בין תקציב השחקנים (פחות מ־30 מיליון שקל) לתקציב הכולל (יותר מ־75 מיליון שקל), העובדה שלצד רכישות מזהירות כמו של אוחנה ומוחמד קיימות נקודות תורפה בקישור האחורי וההתקפה (עד להגעתו של עטר), והעובדה שקיים חוסר איזון בין כוכבים כמו מוחמד, אוחנה וקינדה לשחקנים אלמונים יחסית כמו גרצ'קין, מגבו וגארסיה - כל אלה לא מנעו מבעל הבית להרים את הציפיות לשמיים. תוך כדי תנועה היה מי שבחר שלא לשים לב לפציעה הממושכת של ורד, להשבתה הטוטאלית של אוחנה ולמכירה של קינדה.
השאלה הגדולה לקראת הקיץ הקרוב היא אם חוגג שוב יעמיד בפני הצוות המקצועי שלו, בניון ורוני לוי, הר של ציפיות למרות הדיאטה הרצחנית בסגל, זרים צעירים ושמות עם חלב על השפתיים, כמו דוד דגו, ליאון מזרחי ואביאל זרגרי, וימלכד אותם לתוך מציאות בלתי אפשרית בין הרצוי למצוי? השאלה הגדולה היא גם אם בניון ולוי יהיו מסוגלים במציאות כלכלית כל כך צנועה לעטות את חליפת הקוסמים ולבנות כאן סגל שיהלום את מידותיה של בית"ר.
