יוסי בניון. צילום: יואב דודקביץ' יוסי בניון. צילום: יואב דודקביץ'
יוסי בניון. צילום: יואב דודקביץ'
(יוסי בניון. צילום: יואב דודקביץ' )
"אם קבוצה של כמה מיליונים בודדים מנצחת קבוצה של 70 מיליון שקל, כנראה הכדורגל הישראלי נמצא בבועה. צריך להשקיע רק בצעירים, ישראלים וזרים. צריך לחשב מסלול מחדש". אלה הדברים שאמר משה חוגג ביציע הכבוד בנתניה בסיום ההדחה של בית"ר מגביע המדינה מול הקבוצה הפצפונת של הלוזונים. חשבון הנפש הנכון והגלוי של חוגג הוא משהו שקשה להתרשם ממנו. לא צריך את מכבי פתח תקווה כדי לחזור לשפיות. היה אפשר להתחיל את השפיות הזאת ביום שבו, בעונה שעברה, בני יהודה פירקה את בית"ר 1:5 ללא תנאי בטדי עם תקציב של רבע מזה שחוגג השקיע בתחילת דרכו.
אבל חוגג הוא כמו אישה שחזרה מקניות. רק כשהיא מגיעה הביתה היא מבינה שחלק מהדברים בשקיות לא הולמים אותה והשאר מיותרים לגמרי.
אין שום סיבה לכבס מילים: 120 ומשהו דקות בנתניה החריבו לבית"ר עונה שלמה, הרסו לה את הסיכוי היחיד לתואר אחרי עשר שנים (עם כל הכבוד לגביע הטוטו) בעזרת בעיטת וולה בדלי. ההגרלה המאוד נוחה שכללה את עירוני ראשון לציון, בני ריינה האלמונית ומכבי פתח תקווה היתה אמורה לפרוש לחניכים של רוני לוי שטיח אדום (או צהוב) עד לחצי הגמר. אבל בכדורגל, תשאלו את אלירן עטר שהודח לפני כמה חודשים על ידי אום אל־פאחם, שמות ותקציב ומסורת וקהל לא מנצחים משחקים. זו לא היתה הדחה מהגביע וזה גם לא היה פנצ'ר. זו היתה פדיחה. בדיוק כמו פליטת פה או גול בין הרגליים. כל מה שנשאר אחרי דבר כזה הוא לתפוס את הראש.
אפשר בצדק לבוא בטענות על הספסול של אלירן עטר ועידן ורד במשחק הכי חשוב של העונה, לשאול איך במשחק העונה של בית"ר שני הנשקים הכי קטלניים בסגל נשארים בחוץ. דמגוגית אפשר גם לטעון שאם הם שיחקו במצטבר 75 דקות איך ייתכן שהם לא מספיק מבושלים פיזית כדי לפתוח בהרכב. ובאותה נשימה גם לשאול: אם הם על המגרש 75 דקות, שזה כמעט משחק שלם, איך בית"ר לא מנצחת משחק כזה? אבל גם צריך לספר, שאחרי המשחק, בשיחות עם חבריו בחדר ההלבשה, עטר רצה לצאת לתקשורת ולהסביר ש"נפל מהרגליים" לפני המשחק. ורד, רק שתבינו, פרש השבוע באמצע אימון בגלל כאבים עזים בכף הרגל. אבל אלה החיים: אוהדים ועיתונאים מפרשים משחק מהסוף להתחלה מאמנים צריך להתעסק בו מההתחלה לסוף. חוכמה בדיעבד, גם אם היא נכונה, היא קטנה מאד.
מי שצמא לדם יחפש עריפת ראשים קולקטיבית לכל מי שהוא בעל תפקיד מקצועי בבית וגן. זה טבעי אבל טפשי. אחרי ההדחה של מכבי תל אביב על ידי אום אל־פאחם מיץ' גולדהאר אמר בשיחות סגורות, ספק בצחוק ספק ברצינות, שאחת הסיבות לכך שהוא מתעקש על מאמן זר זה שאחרי הפסדים נקודתיים המאמן שלו לא יבין את השפה.
המשחק מול פתח תקווה הוא נקודה שחורה, אבל בבית"ר צריכים להחליט אם הם מתנהגים כמו אחרוני האוהדים ויורים בכל מה שזז או נושמים עמוק ועושים את החשבון בשריקה האחרונה של העונה. בעל הבית, בניגוד לקהל ביציע, אינו יכול לצעוק למאמן שלו להתפטר. חוגג כמובן לא עשה את זה, אבל נטיית הלב שלו בנוגע לעמדת המאמן צריכה להמתין עד סיום העונה. כמו בעסקים: את הכסף סופרים במדרגות. גם אם הוא לא מעוניין במאמן או במישהו אחר במערכת, העיסוק בנושאים פרסונליים יכול להפוך את ההליכה לים, כשאנחנו בעיצומו של מאבק על כרטיס לאירופה, לרשמית. ספק רב אם בית"ר מסוגלת להרים את הראש אחרי מה שקרה בנתניה. תשאלו את מכבי נתניה, שהעונה הנוכחית שלה הסתיימה בדקה ה־82 בגמר הגביע של העונה שעברה, כשספגה את השער המשווה מבני יהודה.
רוני לוי. צילום: עוז מועלםרוני לוי. צילום: עוז מועלם
רוני לוי. צילום: עוז מועלם
(רוני לוי. צילום: עוז מועלם)
על הנייר ביום חמישי בערב בית"ר היתה המועמדת מספר אחת להגיע לנשיא והיא החריבה את זה במו רגליה. השאלה היא אם עכשיו היא תסחוב את זה על גבה במשך חודשיים.
× × ×
קצת נמאס לעסוק בהמשך דרכו של רוני לוי, כן או לא, אבל בהיעדר משחקי ליגה באדיבותה של הקורונה ובמציאות שבה זו הכותרת הראשית מבית וגן, חייבים להתייחס לעניין הזה.
יכול להיות שמשה חוגג מעריך מאוד את רוני לוי וחושב שהוא איש מקצוע מן המעלה הראשונה. עדיין, חוגג לא בחר בלוי. הוא יישר קו עם הרצונות של שני הקודקודים שלו, יוסי בניון ואלי אוחנה. זו כנראה הסיבה שעונה שלמה, לפחות על פי מה שהוא משדר, חוגג מסתכל על לוי בעין עקומה, מעין כבדהו וחשדהו, כמו אמא שלעולם לא תפרגן עד הסוף לכלתה. מדי פעם היא תזרוק לה איזו מחמאה מעושה לצורכי שלום בית, ואז, בשיחות בית קפה וקאנטרי, תבקר אותה.
לזכותו של חוגג, צריך לומר, ההתנהלות שלו מכבדת. ביום חמישי בערב או לאחר מכן הוא לא ניסה לשוחח עם רוני לוי ולהוציא עליו קיטור ולמתג אותו כאחראי בלעדי על ההדחה מהגביע. הוא ניסה בכל הכוח לנשום ולספור עד עשר. בצד זה, מהרגע הראשון חוגג נותן את התחושה שהוא חי עם לוי אבל מפנטז על ברק בכר. אולי בגלל שהוא מעריך את בכר יותר, וזו כמובן זכותו, אולי בגלל שהפזילה התמידית לכיוון השלוחות של הפועל באר שבע לא תיגמר לעולם, ואולי בגלל שזה תמיד כיף לאסוף בטרמפיאדה את מי שאלונה ברקת הורידה מהרכב.
כך או כך, ההתנהלות של חוגג מזכירה מאוד את זו של ברקת, האלגנטיות הזאת שבה לא אומרים בצורה מפורשת את מה שעובר בראש אלא נותנים להלך הרוח להרוג בעצמו אפשרות בלתי רצויה. ברקת, לאורך כל השנים שלה בבאר שבע, מעולם לא פיטרה אף אחד או הודיעה לו שהוא הולך הביתה. היא הביעה בכל דרך אפשרית חוסר שביעות רצון או לחלופין נתנה לצד שממול להבין שהוא לא רצוי. כך היה עם בכר, שאחרי כמה חודשים שבהם זכה לביקורת מבית, כולל ניסיון שנכשל להנחית במקומו את יוסי אבוקסיס בקיץ, הבין את הרמז ובתיווך הסוכן דודו דהאן סגר עם ברקת על הסכם גירושין. כך היה גם אם מיכאל אוחנה וחנן ממן, שלבסוף הגיעו לבית"ר. הראשון היה מוכן לעשות הכל כדי לעזוב את באר שבע. השני הגיע יום לפני סיום חלון ההעברות ואמר: "כאן אני לא נשאר". ברקת חיכתה שזה יבוא מהם. נדמה שכך חוגג נוהג עם לוי, נותן לו את כל הסיבות בעולם להגיד "תודה, אבל לא תודה".
לרצונות של לוי נחזור בהמשך. אבל חוגג משחק כאן באש, מהטעם הפשוט שהוא מחזיק בדעה שציבורית, כלומר מבחינת הקהל, ללוי אין מנדט להמשיך. שגם אם הוא, חוגג, חושב נניח שלוי הוא האיש הנכון במקום הנכון, העם אמר את דברו. אז נכון שמדי פעם צריך וחשוב להתחשב בדעה של אוהדים אבל מועדון כדורגל הוא לא מוסד דמוקרטי. כמה עשרות מאחורי הגב של לוי ואחרים ברשת, שטוענים את הטענה המגוחכת עד הזויה עם משפטים כמו "לרוני לוי אין קשר לענף" (ולכם שמשחקים כדורגל ביום שישי על מגרש אספלט יש קשר לענף), לא יכולים לנהל מועדון ולקבוע את זהות המאמן. היום רוני לוי לא בא להם טוב בעין, מחר זה יהיה בכר, מחרתיים זה יהיה מוריניו. וחוגג, הוא ישים כאן עשרה מיליון דולר בעונה כדי שאוהדים שלא מגיעים אפילו להפנינג בארנה יקבעו עבורו מי יהיה המאמן, מה יהיה מזג האוויר ומה תהיה התוצאה.
ייאמר מיד: אנחנו לא בשנות ה־90 כשעל המדף היו דרור קשטן, אלי כהן השריף ואברהם גרנט וכל מה שהיה צריך זה רק לבחור. האופציות של בית"ר מצומצמות ללוי, בכר (בהנחה ששחר לא יפנק אותו בחוזה ושחוגג יצליח לשלם לו סכום אסטרונומי) ועוד כמה שמות שהם בקליבר של מאמנים בינוניים עם רזומה בינוני. גם אם לדידו של חוגג לוי הוא לא מאמן החלומות, התחליפים, בחלקם הגדול, הם מאמני בלהות עבור מועדון כמו בית"ר.
× × ×
כל העיסוק האינסופי הזה היה נמנע אם לפני חודשיים וקצת חוגג היה מודיע קבל עם ועדה שזהות מאמן בית"ר תיקבע בחודש אפריל-מאי. הוא היה נמנע גם אם חוגג היה דואג להוריד מסדר היום את הסיפור הזה ומודיע שזהות מאמן בית"ר אינה רלוונטית. שלא תטעו, חוגג, לזכותו ייאמר, רחוק שנות אור משיטות הניהול של אלי טביב ודומיו, שמנסה לשלוט במאמן שלו משל היה בובה על חוט. הוא למשל לא אהב את הספסול של עטר וורד במשחק הגביע, אבל פרט לשיחה קצרה עם לוי כיבד את ההחלטה. במובן היומיומי חוגג די נוח למאמן. בצד זה, הוא נדהם בכל פעם מחדש מהעובדה שלוי 'מקרר אותו', או יותר נכון שם לו מראה מול הפרצוף. בקיץ לוי דיבר על ליקויים בסגל, כמו למשל היעדרם של מגן שמאלי וקשר אחורי והצורך בשני בלמים מובילים.
חוגג. בירור יתרה | צילום: עוז מועלםחוגג. בירור יתרה | צילום: עוז מועלם
חוגג. בירור יתרה | צילום: עוז מועלם
(חוגג. בירור יתרה | צילום: עוז מועלם)
חוגג הלך למחוזות אחרים. הוא דיבר על רוטמן ושלום אדרי וגרצ'קין. בלא מעט מקרים אחרים לוי ראה את המציאות, חוגג את הפנטזיה. המאמן דרש כלים, חוגג היה בטוח שיש לו ביד קבוצת חלומות. לוי כיוון לכרטיס לאירופה, חוגג רצה התמודדות על האליפות. הפער ביניהם, בתפיסה, טמון בתמונה אחת בלתי נשכחת. בית"ר זוכה בגביע הטוטו, חוגג, כמו חתן ביום חופתו, באמוק, עושה פוזות לצלמים, מחבק כל מה שזז, מברך את כולם, חסר רק שימרח מעט חינה על כפות הידיים של הנוכחים. לוי בצד, מבסוט אבל לא בפריים. אין צלם אחד בעולם שיכול להביא תמונה של המאמן עם גביע הטוטו. אין כזאת, לא עם הגביע ולא עם חוגג. מה שבשביל בעלי בית"ר הוא פסגת האוורסט, בשביל המאמן שלו זה נחמד. חוגג הוא אדם עם טוב לב בסיסי. סביר שלא התעלם במכוון מהמאמן שלו. אבל אם 'שכח' אותו באותו רגע זה סימן רע מאוד.
× × ×
על פניו, לוי יכול להמתין לסיום העונה, להגיע לאירופה ואז לנפנף לחוגג בסעיף בחוזה שמבטיח אוטומטית את ההישארות שלו. הוא לא יעשה את זה. הוא גם לא יעשה לעצמו נפשות כדי להישאר בבית"ר. בניגוד לכל מאמן אחר בארץ כמעט, הוא מנהל את הקריירה שלו בשוויון נפש, לא בקרב הישרדותי. רוצים בו? מעולה. לא רוצים? לא צריך. לוי שייך לזן מסוים של אנשים שלא דופקים על הדלת. הם מאמינים שצריך לפתוח אותה עם שטיח אדום לאדם בעל ידע מקצועי כמו שלו. זו לא יהירות, זה מוניטין שהוא רכש לעצמו. בדיוק כמו שאף אחד לא מרים גבה כשבמסעדה מסוימת צריך מקטורן, כך גם עם לוי. המקטרגים שלו נהנים לחבוט בו בגלל שהם בטוחים שהוא מתנשא ומנוכר. מי שמכיר אותו מקרוב, ולאורך שנים, יודע שהוא רחוק מזה, בן למשפחה ממוצעת מנתניה שעלתה מעיראק, שמקיף את עצמו במספר מצומצם של אנשים, שזמן האיכות האמיתי שלו הוא לא עם עיתונאים בבתי קפה אלא עם הנכדה שלו יהלי.
במידה רבה מאוד, לוי הוא כמו אחרים שהצליחו להגיע למשהו בחיים אבל מסרבים לשחק את המשחק של הסצנה ואז מחכים להם בפינה כי הם לא מוכרים את עצמם בזול. לפעמים אובר מקצועיות וידע כל כך נרחב הם חיסרון. אצל לוי, לא פעם, בינוניות מקצועית מוציאה אותו מדעתו. זה, אגב, סינדרום שהיה מנת חלקם של כוכבים גדולים כמו מוטל'ה שפיגלר או משה סיני, ולפעמים גם אלי אוחנה, שכשעברו מתפקיד של שחקנים פעילים למאמנים והשתגעו מכך שמה שהם היו עושים עם רגל קשורה אחרים לא מצליחים לעשות גם כשהם לבד על המגרש. אצל לוי זה לא הכישרון הגדול כשחקן אלא יותר הפרופסורה כאיש מקצוע.
שי קונסטנטין מבין שהשנה הוא לא יזכה בגביע | צילום: ראובן שוורץ שי קונסטנטין מבין שהשנה הוא לא יזכה בגביע | צילום: ראובן שוורץ
שי קונסטנטין מבין שהשנה הוא לא יזכה בגביע | צילום: ראובן שוורץ
(שי קונסטנטין מבין שהשנה הוא לא יזכה בגביע | צילום: ראובן שוורץ )
אל תתפלאו אם מי שבסופו של דבר יסיים את הסאגה הזו ויניח את דעתם של כולם יהיה לוי בעצמו שיגיד לחוגג: "תודה רבה, ובהצלחה בהמשך". לפני שנה, כשגיא לוזון הלך הביתה, ביקש חוגג ליצור קשר עם לוי שהיה בחופשה בארצות הברית. לוי סירב. הוא ביקש למסור לחוגג ש'תהיה עוד הזדמנות'. האמת היא שלוי ידע שחוגג שלם עם המינוי של קלינגר ולא רצה להפריע. הוא גם לא רצה להפריע לטביב אחרי שהשאיר את בית"ר בליגה, ואפילו לא ניהל איתו משא ומתן כי ידע שהביזנס מן מכפר סבא לא מוכן לשלם מעבר לסכום מסוים. וידוע כמובן הסיפור על גולדהאר ומכבי תל אביב, שהזכרנו בשבוע שעבר. גולדהאר התלבט בין לוי לאיווניר ולוי הסיר את מועמדותו. גם כאן, הוא יודע שחוגג לא מעוניין ועשוי לפנות בעצמו את הדרך. אגב, גם בקיץ לוי ידע שהוא לא האופציה הראשונה של חוגג אלא שהפלטפורמה של עבודה משותפת עם בניון ואלי אוחנה קסמה לו. כמו במועדונים הגדולים באמת, כמו באיירן מינכן של אולי האנס ופרנץ בקנבאואר, הוא מעריך את בניון ואוחנה וגם מחזיק מהם כאנשי מקצוע. חוגג נדחק לשוליים כשהאינסטינקט של לוי הזהיר אותו לוותר על השידוך הזה.
× × ×
ליוסי בניון יש סעיף בחוזה עם חוגג שלפיו הוא, בניון, המחליט הבלעדי על זהות מאמן בית"ר. בניון שם את כל הז'יטונים על לוי, לא משאיר אפילו ז'יטון אחד בכיס. זה ראוי להערכה, כי הוא מאמין שלוי הוא המאמן האידאלי לבית"ר והולך עם האמת שלו. ככה גם מתנהג חבר אמיתי. אבל, ואת זה בניון זונח, זה עלול לפגוע בבניון אנושות. בכל רגע נתון חוגג יכול לכפות על בניון את דעתו כבעל הבית, גם במחיר ויתור על שירותיו של מספר 15 בדימוס. אומנם בניון לא צריך את המשרה בבית"ר ברמה הכלכלית, אבל ברמת הפרסטיז'ה זו בכל זאת משרה נחשקת שמשאירה אותו בקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. בניגוד למשה סיני או אלי אוחנה שהדלת עבורם תמיד תהיה פתוחה בהפועל תל אביב ובית"ר, בניון הוא אגדת כדורגל חסרת בית. העובדה שנשכב על הגדר עבור לוי כמו גבר אמיתי עלולה לפגוע בו באופן קשה ביותר.
אפשר לאהוב או לסלוד מההתנהגות של בניון, אבל זה הבנאדם לטוב ולרע. כמו בימיו ככדורגלן הוא יספוג כרטיס אדום במשחק ראווה של אגדות כדורגל, הוא יתעמת בלי שום איפוק של מחשבה או הבלגה עם אוהד מקלל ביציע הכבוד, והוא יעמוד מול בעל הבית שלו עם אולטימטום. ברמה הבינאישית הלוואי שלכולנו היו חברים כאלה. ברמה המערכתית וכמודל לחיקוי עבור ילדים, עדיף לו בגיל 40 ללמוד שהחיים הם לא שחור ולבן.
עד שהקורונה תאפשר את החזרה לשגרה ולליגה (ולא, משחק ללא קהל הוא לא חזרה לשגרה) משחקי הפלייאוף אמורים יהיו להכריע לא מעט סוגיות בנוגע לעונה הבאה ובהן סוגיות המאמן והמשך דרכם של שחקנים כאלה ואחרים. את הנשיא נראה שוב, כמו בעשר השנים האחרונות (פרט לגמר ב־2018), בטלוויזיה. באשר לדבר אחד לפחות חוגג הקדים את זמנו: כמו שמכבי פתח תקווה נראתה ביום חמישי שעבר, לפחות לשעתיים בלבד, גיא לוזון אכן מזכיר את יורגן קלופ.