"לא מוותרים על הריצה בירושלים": סברינה מואיז (46), תושבת העיר, היא מאמנת כושר וריצה. כאשר התפרסמה ההחלטה לבטל את מרתון ירושלים עקב הוראות משרד הבריאות, היא התאכזבה נורא. "להתאמן שלושה חודשים לקראת מרתון, במיוחד לקראת מרתון ירושלים שהוא אחד מהקשים, ולעצור ככה אחרי 10 שבועות בגלל סיבה חיצונית, זה פשוט חבל", היא אומרת.
"יצאתי מתוך נקודת הנחה שמי שמתאמן שלושה חודשים לקראת מרתון, וכל עוד אין סיבה פיזית לוותר על זה, לא כדאי לעשות זאת. צריך להבין, התאמנו במשך תקופה ארוכה כל כך, אנחנו בכושר שיא, הראש בסדר, הרגליים בסדר, אין סיבה לא לקיים את המרתון אם יש לנו האפשרות לקיים את המרתון בצורה מצומצמת יותר".
מואיז החליטה לבדוק האם יש עוד מרתוניסטים ששותפים לדעתה, ולכן פתחה אירוע בפייסבוק לרעיון שלה לפיו יתקיים מרתון חברתי ואישי במסלול המקורי של המרתון שבוטל למעט שינויים קלים. "מסתבר שכרגע יש יותר מ-500 איש שאישרו הגעה לאירוע. ההיענות לכך בפייסבוק גרמה לי לקבל את ההחלטה לקיים את זה. אני אדם שלא מוותר בקלות. כנראה זו הסיבה שאני מרתוניסטית".
התגובות ליוזמה היו חלוקות. "יש כאלה שהם קצת פחדנים ואומרים לי שזה מסוכן, אבל רוב האנשים אמרו לי כל הכבוד על היוזמה ואיזה יופי שהרמתי את הכפפה. לעומתם יש גם את אלה שבכלל לא רצים ולא מבינים בכלל למה אני עושה את זה ולמה בכוח אני מתעקשת לרוץ אם יש לי את ההזדמנות שלא. אלה אנשים שבכלל לא מבינה בריצה. כמובן שתמיד יש את גם אלה שרק רוצים ליהנות מהעובדה שיש כבישים פתוחים ואין פקקים". למרות שרוב התגובות שמואיז קיבלה תומכות ברעיון שלה, היא מכירה מקרוב אנשים שהחליטו שלא להשתתף במירוץ החברתי שהיא יזמה.
"יש לי חברים שהיו אמורים לרוץ איתי ואמרו לי שאם זה לא רשמי, הם לא מוכנים להשתתף. כי אם כבר מתאמצים במרתון, הם רוצים שיכירו בזה באופן רשמי. אני באופן אישי אוהבת את המרחב ואת המסלול של ירושלים שהוא מאוד יפה בעיני, לכן לרוץ במסלול אחר לא בא בחשבון מבחינתי. זה מגרש המשחקים שלי כי פה אני מתאמנת. אני מכירה אותו היטב – את המדרכות והחורים שבו. עשיתי כבר כמה מרתונים גם בחו"ל, ומרתון ירושלים הוא החביב עלי".
מואיז מביעה את תקוותה שאלה שתומכים ביוזמה והחליטו שלא לרוץ יצאו אל הרצים לעודד אותם לאורך המסלול.
מתחם התחנה הראשונה כבר הודיע על החלטתו לתמוך באירוע ויקים עמדות רענון לאורך המסלול, ומתקיימים מגעים עם גופים נוספים. "כל עוד אפשר לרוץ, לא נוותר לפאניקה", מסכמת מואיז.
