נועם גרוס (17) מגן ימני בקבוצת נערים א' של קטמון, נאלץ לשלם מחיר כבד על כך שלקבוצה שלו אין בית. לפני כשבועיים פרסמנו במיינט ירושלים כי קבוצת הנוער של הפועל קטמון ירושלים נאלצת לארח את כל משחקי הבית שלה במישור אדומים. הסיבה: העירייה לא מאשרת להשתמש בשבת במתקני הספורט העירוניים.
גרוס עלה לפני מספר שנים מלונדון עם משפחתו. אמו אודרי מספרת: "הגענו לישראל כי אנחנו ציונים וכי זה הבית שלנו. כמשפחה דתית התעקשנו להתגורר בירושלים. נועם שיחק באנגליה במועדון כדורגל לילדים. הוא הצטרף לליגת השכונות וצד את עינו של המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בקטמון, גדי כרמלי. כשכרמלי הזמין את נועם לשחק בקטמון הודענו שכמשפחה שומרת שבת זה לא יסתדר. כרמלי התעקש ונועם הצטרף לקבוצה שלא שיחקה בשבת". יש לציין שגרוס הוא הנער היחיד בקטמון שחובש כיפה והוא משתף פעולה עם נערים אתיופים וערבים, והוא חלק מהצד היפה של הכדורגל, שבא לידי ביטוי בקטמון ומקיים הלכה למעשה דו־קיום ושוויון.
הבעיה הגדולה של גרוס היא שבהיעדר מגרש בירושלים הוא נאלץ בכל שבועיים לעבור מסע ייסורים לא פשוט כדי לשחק כדורגל. "כשקטמון משחקת בחוץ אנחנו מחפשים כל השבוע בית או ישיבה או אכסניה אחרת שיכולה לארח את נועם בשישי־שבת. לפני כמה שבועות כדי לשחק באשדוד ולא לחלל שבת נועם ישן בתוך מבנה של פעוטון על מזרן של תינוקות על הרצפה. כשקטמון משחקת במעלה אדומים הוא וחבר נוסף ישנים בישיבה על הרצפה בתוך שק שינה ואם הישיבה מלאה הוא ישן על ספסל או שולחן בתוך כיתות הישיבה. הבעיה היא שמהישיבה למגרש נועם צריך ללכת 50 דקות ברגל בדרך כורכר ובכביש סואן. זה לא נורמלי שבשנת 2020 אנחנו כמשפחה, עם ילדה בצבא, צריכים גם 'לאבד' את הבן שלנו בשישי־שבת כדי שיגשים את החלום שלו ואת הייעוד שלו וישחק כדורגל", אומרת אמו אודרי גרוס.
על האפשרות שבנה ינטוש את הענף היא לא רוצה לשמוע: "אנחנו לא רוצים להיות אלה שחוסמים את הילד שלהם מלקיים את האהבה הכי גדולה שלו בחיים. הוא נער מתבגר ואם נכפה עליו להפסיק את הכדורגל בגלל הדת מה שיקרה זה שהוא יפסיק להיות דתי. אנחנו משפחה שהולכת בדרכיה של תנועת בני עקיבא, מאמינים שיש מקום לכולם, שאפשר להיות עם כיפה על הראש וגם כדורגלן. מה שעצוב זה שבגלל פוליטיקות ודת לקטמון לא נותנים מגרש בשבת ושבאנו לירושלים כדי לקיים את עצמנו כיהודים ובסוף מתברר שבלונדון לא שיחקו בשבת אבל בירושלים כן ונותנים לילד לישון על הרצפה וללכת ברגל כמעט שעה רק כדי שלא לוותר על הכדורגל. זה עצוב".
"אחנו שני ילדים דתיים בקבוצה, אני ואליה חדד, ולכל המשחקים בבית ובחוץ אנחנו מחפשים כל השבוע איזה מקום לישון בו", אומר נועם גרוס. "זה סיוט לנסוע באוטובוס עם אוכל מהבית, שקי שינה ופלטה וההליכה ברגל למגרש שלוקחת כמעט שעה. בחרתי בכדורגל כמקצוע שלי לעתיד וזו המתנה שלי מהשמיים. אין לי בעיה להקריב את מה שצריך כדי להתקדם ולהפוך לכדורגלן מקצועני, כולל לא להיות בבית ולא לראות את אחותי, שהיא בצבא ומגיעה הביתה רק בשישי־שבת. העובדה שלא נותנים לקטמון, לנו, את האפשרות לשחק בעמק הארזים פוגעת בי אבל גם בכל אבא ואמא וילדים. אנחנו מועדון שמייצג את העיר ירושלים אבל מגלים אותנו אל מחוץ לעיר. זה לא הגיוני. אני משחק עם הסמל של הפועל קטמון על החולצה למען המועדון אבל גם למען העיר ירושלים. הכדורגל, ובמיוחד המועדון הזה, מאחד בתוכו את כל החברה הישראלית.
"יש לנו אתיופים, ערבים, סודנים, דתיים, חילונים, כולם ביחד, אבל במקום שהערכים האלה יהיו גאווה למי שמנהל את העיר אז נותנים לנו עונש בגלל כל מיני סיבות פוליטיות".
נציין כי השבוע התקיימה פגישה בה נועדו מנכ״ל המועדון אורי שרצקי והמנהל המקצועי שי אהרון, עם סגן ראש העיר עופר איובי, ראש מנהל תרבות וספורט אילנה רג׳ואן, ומנהל אגף הספורט איציק קורנפיין. במהלכה התחייבו למצוא פיתרון שיאפשר לילדי המחלקה הצעירה לשחק בעיר. על כן המחאה שתוכננה במועצת העירייה לא התקיימה אמש.
