חוגג. רואה את הסוף? | צילום: עוז מועלם  חוגג. רואה את הסוף? | צילום: עוז מועלם
חוגג. רואה את הסוף? | צילום: עוז מועלם
( חוגג. רואה את הסוף? | צילום: עוז מועלם )
"לאחר שהשקעתי 90 מיליון שקל בפחות משנתיים לא קיבלתי אפילו את הקרדיט להציג בפניכם את התוכנית שלי למלא את טדי למען המועדון. במקום לבוא ולהקשיב הועלו ספקולציות, נמתחה ביקורת על רעיון שעוד לא הוצג (רק בישראל), ובעיקר הצבעתם ברגליים. רק 1,200 התכוונו להגיע לאירוע ביום חמישי. אני מכבד את הצבעתכם, מאוכזב אבל מכבד. האירוע מבוטל, התוכנית תחזור למגירה. למקרה שזה מעניין מישהו, תכננתי להוריד את מחירי הכרטיסים בצורה דרסטית בתמורה להתחייבות שלכם להגיע למשחקים או לתרום את הכרטיסים לילדים וחיילים. זהו שיעור מעניין עבורי, אלמד ממנו. תודה".
כדי לסבר את האוזן, באירוע הארנה שבוטל השקיע חוגג כ־400 אלף שקל. חוסר ההיענות של אוהדי בית"ר הבהיר בדיוק שאין עם מי לדבר, ששום תוכנית מהפכנית לא תחסוך מחוגג את היותו הכספומט של ההמונים ביציעי טדי. לאירוע מפואר, עם מיטב אומני ישראל ('מה קשור' ועידן עמדי) וכבוד לאלי אוחנה מר בית"ר שייכנס להיכל התהילה, חוגג אינו מצליח להביא יותר מאשר למשחק גביע הטוטו, אז מיזם עם מניות וצפי ל־30 אלף מניות, שיכניסו למועדון 27 מיליון שקל בשנה? נו באמת.
חוגג מסרב להבין את הכתובת שנמצאת כאן על הקיר 20 שנה בדיוק. שהגוף של בית"ר (רק של בית"ר מהמועדונים הגדולים) דוחה בכל פעם מחדש את השתל של בעלות פרטית. יש כאן שתי אופציות של כל בעלים פרטי: לשפוך כסף עד שהוא נגמר לו או לנטוש באמצע הדרך כי הוא מבין שהוא פראייר או לחלופין שמגיעים אליו הביתה.
חוגג כמו כל קודמיו לא מבין איך עכשיו כשהוא צועק לעזרה אף אחד מאלה שעצרו אותו ברחוב לסלפי לא מסובב אליו את הראש אפילו. אם היה חוקר קצת לעומק, בלי תוכנות אקסל ותרשימי זרימה וחברות סקרים, שסיפרו לו בגאון שבית"ר ירושלים זה המותג הכי גדול בישראל עם כמות האוהדים הכי גדולה בארץ, אלא עושה עבודת שטח בכמה פגישות בתי קפה עם אברהם לוי, משה דדש, איציק קורנפיין, או אפילו ששון שם טוב, היה מגלה אמת אחת ויחידה, שלכל מי שנוח להתעלם ממנה המשמעות היא הידבקות בסינדרום ירושלים: בעיר המסובכת והמסוכסכת הזו תקבל ים של אהבה אבל אפס שקלים. תשאלו את צמד העיתונאים יובל הימן ואראל סג"ל, שפתחו ב־2001 חשבון בנק להצלת בית"ר ובכסף שגייסו אי אפשר היה להזמין אפילו קרטון של גרביים שישמש את מאיר הרוש.
"לקנות מרדצדס", אומר אברהם לוי, "זה לא קל אבל גם לא כזה מסובך. השאלה הגדולה היא אם אתה מבין שאתה יכול להחזיק רכב כזה. לפנות לאוהדים שיקנו מניות ויקבלו בעזרת גיוס של אוהדים נוספים כרטיסים מוזלים כפרס זה קצת מצחיק. מה אוהד יעשה עם עוד 50 או מאה כרטיסים מוזלים? חוגג מלא בכוונות טובות אבל הוא לא פיצח את הדי־אן־איי של אוהדי בית"ר. הם רוצים לבוא ולראות משחק וללכת הביתה. הם לא קונים מראש כרטיסים ומינויים".
האירוע של אתמול, בוטל כדי למנוע פאדיחה. כמו בסצינת יום ההולדת בסרט 'הקיץ של אביה' אליה אף אחד לא הגיע. להימנע מסיטואציה בה חוגג נתקל ביציעים ריקים. אלה הם אוהדי בית"ר: הם יגיעו בהמוניהם לגמר גביע או למשחק נגד הפועל תל אביב אבל פחות מ־8,000 מהם יצביעו לגאידמק בבחירות. הם לא יקנו כרטיסים לעמדי ומה קשור גם לא למשחק נגד רעננה. זו לא נובורישיות. זה תרבות צרכנית. כאן, בין אם מבחינה סוציו־אוקונומית בעייתית ובין אם משום סדר עדיפויות שונה, אין סעיף הוצאות של תרבות פנאי. הקהל הירושלמי (גם אוהדי בית"ר הלא ירושלמיים מתנהגים ככה על פי רוב) רוצה בזול וסיבה משכנעת. אם חוגג היה מסתובב במסעדות בעיר, הוא היה מבין שהארנק של הירושלמי הממוצע סגור. זו אגב זכותם המלאה של האוהדים. אי אפשר לכפות על צרכנים לרכוש מוצר, בדיוק כמו שאם חוגג היה מסיים בבית"ר כל עונה ברווח תפעולי הוא לא היה מחלק דיבידנדים ליושבי היציע.
מי ששואל איך ייתכן שהכוורת הניהולית של חוגג לא הזהירה אותו שמיזם המניות הוא מתכון לכישלון ובכלל לא עצרה אותו מלשרוף לטובת המועדון 90 מיליוני שקלים (על פי טענתו) צריך להבין שהדברים קשורים אחד לשני. כל מי שנמצא סביב חוגג התחנן אליו, לא פחות שנושא המניות יהפוך לפארסה מביכה אבל בעל הבית, עד לתחילת השבוע לפחות רץ באמוק עם הראש בקיר. במקביל, לאורך כל תקופת כהונתו כבעלים, גם אלי אוחנה גם מוני ברוש גם החשב חיים נבון ונוספים, ביקשו מחוגג 'להרגיע' כי הסכומים מטורפים. חוגג בחר להתעלם. הם, ככפופים לו, נאלצו ליישר קו.
× × ×
אוגוסט 2018. חוגג מגיע לבית"ר ברעש גדול. ההתנהלות באותם ימים היא של ילד בחנות ממתקים. מעמיסים מכל הבא ליד, משלמים פי שניים ושלושה מערך השוק האמיתי של דבר מתיקה, שאילו היה לו גוף מפקח הוא היה מסומן בגולגולת אדומה, לא בפס אדום כמנהגו של משרד הבריאות בימים אלה. כל מי שהיה אז והיום ליד חוגג הזהיר אותו שזה ייגמר בבכי. "אתה יורה לכל הכיוונים ומשלם כסף בלי שום פרופורציות. בכדורגל הישראלי מסוגלים לזהות פראיירים מקילומטר. תיזהר שלא יעשו עליך סיבוב ויעקצו אותך".
אלי טביב, רגע לפני שהחליף עם חוגג את החוזה שמעביר את בית"ר מאיש העסקים הכפר סבאי לבאר שבעי, הציע לו: "תתנהל בתבונה, תספור עד מאה, אל תאמין לכל מה שיגידו לך ותזכור שמי שאתה משלם עליו מיליון דולר לא ירוץ יותר מהר ממי ששילמת עליו מאה אלף דולר".
אבל חוגג היה שיכור. מהכתבות בעיתונים, מהתמונות שלו באינצ'ים עצומים עם צעיף של בית"ר בכותל. כמו הילד בחנות הממתקים שמלקק את אדי הסוכר מהשפתיים ומתענג, כך גם הוא התענג על כל שיחת טלפון מעיתונאי, שדר רדיו או מפיק טלויוזיה או סלפי עם אוהדים. הוא רק לא לקח בחשבון שהיו לפניו אחרים בסרט הזה. אחד, גד זאבי, פירק את בית"ר בבית משפט. פניג'ל ושות', אחריו, ברחו מבית וגן כל עוד נפשם בם ונשארו עם אבן שאין לה הופכין, מגרשי בית וגן שעלו להם 30 מיליון שקל ועשו להם נזק של כמעט 200 מיליון. אחריהם ארקדי גאידמק השכיב כאן 380 מיליון שקל וגמר בבית סוהר בצרפת ועם חשבון בנק שהתכווץ למספרים שבפער בין מה שהיה לבין מה שנשאר אפשר לקיים מדינה. והיה גם גומא אגייאר, שהגיע למצולות הים ולא שב מהן. אבל חוגג, כמו הילד ההוא בחנות הממתקים, חשב שהוא גיבור גדול, עד שלאט לאט התחילה עששת וצרחות הכאב בשיני הבינה והטוחנות נשמעו עד למרחוק או במקרה של בעל הבית של בית"ר, נכתבו בפוסט בפייסבוק.
עובר ושבעובר ושב
עובר ושב
(עובר ושב)
חוגג עשה בבית"ר את כל הטעויות האפשרויות. בכל אחת מהן היו לו כוונות טובות, אבל כולם יודעים שכוונות טובות מובילות לפעמים גם לגיהינום. "בעל הבית של בית"ר חשב שהוא משחק פוטבול מנג'ר, כלומר קונה קבוצה ובונה לה סגל, ואז הוא גילה את מה שמגלים כולם, שזה בסוף כסף אמיתי, לא שלט של סוני", אומרים בבית וגן. "90 מיליון שקל בפחות משנתיים אלה סכומים שמתקרבים למה ששחר שם בשנתיים במכבי חיפה, חוץ מעניין אחד קטן ומשמעותי: חוגג הוא לא שחר, ההכנסות של בית"ר הן לא ההכנסות של מכבי חיפה, ודבר מאוד משמעותי: לחוגג אין עסקים חיים בארץ שדרך הכדורגל מקבלים מינוף. שחר אמר פעם שבכל פגישת עבודה של וולוו מדברים איתו שעה וחצי על כדורגל ועוד רבע שעה על מכוניות. חוגג לא יכול להפיק מבית"ר ירושלים כלום, חוץ מאשר, חס וחלילה, מינוי לשח"ל".
חוגג מדבר בתקופה האחרונה על כך שנמאס לו להיות פראייר. גם בגלל שאין לו שום פידבק מהקהל, שהתגלו כאוהדי כורסה שלא נוקפים אצבע, שלא לדבר על כרטיס האשראי שהוא מגהץ כל חודש לטובת המועדון, וגם משום שהוא מבין שבקצב הזה הוא יישאר חסר כל, גם בהנחה שהוא עשיר מופלג. בשיחות סגורות הוא מודה שאין לו כתפיים רחבות כמו לשחר או גולדהאר, שלרכוש קבוצת כדורגל בישראל זה מעשה כמעט אובדני. מיזם המניות והבקשה שלו במינהלת הליגה ליצור תקרת בעלים, שבה ההשקעה היא בהתאם להכנסות ומותאמת למידת הבעלים, אמורות להדאיג כל אוהד של בית"ר. חוגג לא מחפש פתח מילוט אבל כן מנסה לבדוק איזו דלת אפשר לפתוח במלכודת הזאת. מה שמדאיג הוא שאף אחד בבית וגן ובסביבתו של חוגג לא מוכן להתחייב שהוא יישאר כאן לתקופה ארוכה.
× × ×
בבית"ר ובסביבתו של בעל הבית נשבעים שהוא אינו שוקל נטישה. גם אם זה נכון, ההתנהלות שלו בשבוע וחצי האחרונים היא אקדח מעשן. הוא מופיע בקטנה במערכה הראשונה והוא בוודאות יירה במערכה השלישית או הרביעית. כרגע המנטרה היא קיצוץ רוחבי בתקציב בית"ר בעונה הבאה. לא זהה אבל דומה לימים שבהם איציק קורנפיין הקפיא תשלומים וקיצץ בשכר בכירים בהסכמה. זה מתכון לאסון. כי גם אם חוגג יזכה לשיתוף פעולה מצד עובדיו, לרבות שחקנים, הוא יקבל מועדון שמתנהל ביומיום במרמור ותסכול שאינם נגמרים. במקום לעסוק בכדורגל אנשי בית"ר יעסקו 24/7 בתחושת ההחמצה והתסכול לנוכח הפער בין מה שהיה להם בתלוש השכר המקורי לבין מה שנשאר להם בפועל ביד.
"את הבאסה בקולו של חוגג שהודיע שהאירוע בארנה מבוטל אפשר היה לשמוע מתל אביב ועד לירושלים" אמר לנו השבוע גורם בבית וגן. "בצד זה, הוא נוהג על פי הפסוק 'ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. הוא לא מתכוון לנטוש אלא רואה בזה אתגר לעשות יש מאין". ויש מי שאומר בבית"ר, שמדובר ב"סדק ראשון אבל סדק גדול".
שוב, המסר לפיו 'לא קרה שום דבר, חוגג יישאר' הם אולי משאלת לב של האנשים בבית וגן ושל חוגג עצמו אבל לא יכולים לעמוד במבחן המציאות. חוגג, בפראפזה של ימי הבחירות, מבין שאין לו פרטנר. אם רק היה בודק לעומק, היה מבין שבעלות על קבוצת כדורגל במיוחד בית"ר ירושלים שכל כמה שנים גורמת לבעליה לברוח כל עוד נפשם בם, זה סכנת נפשות.
אין שום דרך לעצום את העיניים: חוגג יקצץ את תקציב בית"ר. מסכום כולל של 70 מיליון שקל העונה הסך הכולל יירד לאזור ה־50 מיליון שקל. אם יצליח חוגג יוריד אפילו יותר. בית"ר תהיה קבוצה בסדר הגודל של מכבי נתניה העונה, רק אם הרבה יותר לחץ מסביב ואוהדים שברגע שההצלחה המקצועית לא תגיע יתחילו לעלות על הגדרות ואולי גם לדרוש מחוגג, כפי שדרשו מגאידמק, קורנפיין וטביב לפנות את המקום.
בבית וגן היו בסרט הזה ב־2010. או־אז, בהיעדר תמיכה מהבעלים גאידמק, קיצץ איציק קורנפיין בהסכמה מהחוזים של המאמן יצחק שום אבירם ברוכיאן עמית בן שושו ועוד כמה, 50 אחוזים משכר. המעשה הג'נטלמני הזה, ריסק את בית"ר מקצועית כי בבית וגן התסובבו אנשים מרירים ומיואשים מהפער בין השכר המקורי שלהם לזה המקוצץ.
חוגג למד השבוע לא רק שיעור בכתף הקרה של אוהדים, במיוחד של אוהדי בית"ר. הוא למד בעיקר שבניגוד להרבה דברים שהוא גאון בתחומם, כמו הייטק, כדורגל זה סיפור שונה לגמרי. הרי מי שלא ידע את נפשו מכעס על כך שאוהדי בית"ר לא נוהרים בהמוניהם למשחק קלאסיקו כמו זה של הצהובים־שחורים מול מכבי חיפה, בטדי, איך בדיוק הוא ציפה, בלי לפגוע באסי ישראלוף, ציון ברוך ושלום מיכאלשווילי, שאוהדי בית"ר יגיעו וימלאו עד אפס מקום את הארנה בהופעת בידור? איך בדיוק הוא ציפה כשהנשמה יוצאת עד שמוכרים כרטיסים ומינויים למשחקים למכור מניות לאוהדים? איך בדיוק הוא ציפה להפוך את אוהדי בית"ר, אלה שמפוצצים את המרכזייה בבית וגן בבקשות שונות ומשונות לכרטיסים בחינם, לשותפים עסקיים שלו?
× × ×
לוי ואוהדי בית"ר. צילום: עוז מועלם וראובן שוורץלוי ואוהדי בית"ר. צילום: עוז מועלם וראובן שוורץ
לוי ואוהדי בית"ר. צילום: עוז מועלם וראובן שוורץ
(לוי ואוהדי בית"ר. צילום: עוז מועלם וראובן שוורץ)
ועדיין עם כל הנאיביות המרגיזה הזו של חוגג, הלב כואב עליו. כואב הלב על כך שלא הקשיב לאנשים סביבו לשים את הרגל על הברקס, כי כדורגל זה כמו קזינו־ על אחד שמרוויח יש מאה שמוכרים את הבית.
כואב הלב על הנאיביות שבצידה יהירות, להפוך את בית"ר בתוך פחות משנתיים מבסטה לחנות בוטיק (למרות שחוגג עשה המון פעולות מהפכניות והוריד את הגזענות ביציעים למינימום). כואב הלב שהילד החמוד הזה (חוגג עדיין לא בן 40), שבא מבאר שבע כדי לעשות כאן מהפכה חברתית וספורטיבית, שילם עד היום מכיסו יותר מ־90 מיליון שקל רק כדי להבין בסופו של יום שכל הענף החולה הזה במדינת ישראל, כדורגלנים, אוהדים ועיתונאים, רקוב ובוגדני וכל זה על חשבונם של ילדיו.