במידה מסוימת, משה וייס בן ה־31 הוא תבנית ליגת הכדורסל שהקים בירושלים. במבט ראשון ושטחי הוא נראה צנוע, מעט חסר כריזמה אפילו. אבל חמש דקות איתו ועם כמה משחקני ליגת הכדורסל שלו – ה'ירושליג', שזכתה לאחרונה גם לתמיכת העירייה, יגלו תמונה אחרת לחלוטין – של מהפכן בעל חזון, פרפקציוניסט חסר פשרות, שבא לעשות מהפכה בתפיסה של כל מה שחשבנו על כדורסל חובבני וסוחף אחריו מאות ירושלמים.
"הלוואי שוייס היה מופיע עשר שנים קודם", מתלונן בחיוך איציק קרודו בן ה־47, שמשחק בקבוצת 'אריות תלפ"ז', נשוי פלוס חמישה, איש תיווך ב'רווית נכסים'.
"אני משחק כבר שנים בליגות חובבניות, וזה היה תסכול מתמשך עבור רבים כל כך שרצו קצת יותר מלשחק עם החבר'ה פעם בשבוע. רצינו משהו יותר רציני, ליגה של ממש שבה יתייחסו אלינו ברצינות כמו שאנחנו התייחסנו לכדורסל – וזה בדיוק מה שיש בליגה הזו".
אך הסיפור האמיתי מאחורי ה'ירושליג' הוא לא רק הליגה עצמה אלא האנשים שמרכיבים אותה, מוייס עצמו ועד יתר השחקנים, שחלקם מחזיקים בסיפורים אישיים יוצאי דופן.
עמרי כספי ואני
יום ראשון השבוע, שעות הערב. בזמן שרבים סברו שאירוע הספורט המרכזי בעיר מתקיים באצטדיון טדי, שם שיחקה בית"ר ירושלים מול הפועל באר שבע בחצי גמר גביע הטוטו, לא הרחק משם באולם הספורט בגילה התקיים מותחן שבו יתרון של 8 נקודות, דקה ורבע לסיום, לא הספיק לקבוצת 'עורכי הדין', שראו את הראל אלקובי מגילה קולע שלשה גדולה ומשווה את התוצאה ל־82:82 ושולח את המשחק להארכה. שם יצא ב־5 עבירות אחד מכוכבי עורכי הדין, רון סקיטל, וקבוצת גילה ניצלה את זה לניצחון גדול בתוצאה 90:99.
הכוכב הגדול של גילה הוא אופיר לוי (32), השחקן המצטיין של הליגה עם ממוצע טריפל דאבל מטורף של 28 נקודות, 21 ריבאונדים ועשרה אסיסטים. ביקום מקביל ייתכן שלוי ולא עמרי כספי היה זה שחוזר השנה ארצה אחרי מספר שנים בליגת האן־בי־איי. לוי היה כוכב הפועל ירושלים בנוער וכיכב בנבחרות הצעירות השונות עד שהגיע לבוגרים. שם בחירות מוטעות ופציעות מטרידות קטעו קריירה מבטיחה.
מיטיבי הלכת ודאי זוכרים שבשנת 2005 סחף לוי את קבוצת הנוער של הפועל ירושלים לפיינל־פור. בחצי הגמר הוא ניצח כמעט לבדו את רמת גן של אלישי כדיר עם 30 נקודות ומאבק חסר פשרות. בגמר פגשו הירושלמים את מכבי תל אביב, ולוי, שהחזיק את האדומים בתמונה בחצי הראשון, נפצע בקרסול ולא שיחק עד לסיום, מה שהביא בסופו של דבר את הצהובים של כספי הצעיר (29 נקודות) לזכות בתואר האליפות.
אחרי שנים של משחק בליגות נמוכות, לוי בן ה־32, נשוי ואב לשלושה ילדים, החליט לבחור קריירה בחינוך, אבל הוא לא ויתר על הכדורסל וממשיך לשחק ב'ירושליג' ומשמש מאמן/שחקן בקבוצת גילה.
זה לא ירידה ברמה בשבילך?
"ממש לא. הליגה הזו טובה יותר מכמה ליגות חצי מקצועניות בישראל. הירידה לפרטים ורמת הארגון כאן מדהימות. אני משחק כאן שלוש שנים ונהנה מכל רגע. אני יודע שרובנו מחכים למשחקים כל השבוע".
אבל לא כולם ברמה שלך.
"כל מי שמגיע לכאן זה חבר'ה שאוהבים לשחק, וכולם באמת משחקים".
ואין הבדלי רמות בין הקבוצות?
"ברור. לפעמים אפילו הבדלים גדולים, לכן מתחלקים לבית תחתון ובית עליון, ויש משחקי דירוג".
יש קבוצות שאתה חושש לשחק נגדן?
"לדעתי אם יש קבוצה כזו אלה עורכי הדין. הם גם טובים ואפילו הביאו שחקנים מחוץ לעיר. חוץ מזה", הוא אומר בצחוק, "תמיד גם קיים חשש שיגישו נגדך תביעה בעילה כלשהי אם תעשה עליהם עבירה".
"סבא עוד הספיק לראות אותי"
אם לוי מסכם את הקריירה המקצוענית שלו ב'ירושליג', דניאל סטולרו בן ה־19, חייל ממעלה אדומים שמשחק בקבוצת 'הולי מוזס' (קבוצתו של וייס, שגם קרויה על שמו; א"ק) רואה ב'ירושליג' את קרש הקפיצה שלו לקריירה מקצוענית.
סטולרו הוא נכדו של אלכסנדר לבלוביץ', שנהרג מרגימת אבנים סמוך לכפר צור באהר בערב ראש השנה בספטמבר 2015, אירוע שהיה הראשון במה שכונה מאוחר יותר אינתיפאדת הסכינים בירושלים. "אני משחק מאז שהייתי ילד קטן", הוא אומר, "וסבא עוד הספיק לראות אותי. גם אבא שלי שיחק כדורסל, והיה טבעי שאמשיך גם אני".
הרמה מספיק גבוהה עבורך?
"יש כאן שחקנים מצוינים, אנשים שאוהבים לשחק כדורסל, התנאים מצוינים. אני מרגיש שמכבדים את המשחק".
יש גם אימונים?
"כמעט שלא. אלה שמגיעים לכאן הם ברובם אנשים עובדים, אז מגיעים בעיקר למשחקים. אבל שלא תטעו – יש בליגה הזו המון רצינות".
בזרוע נטויה
כשסטולרו מדבר על רצינות הוא בטח מתכוון לניר סופרי בן ה־18, אחד השחקנים המצטיינים בקבוצת גילה, אף שנולד ללא כף ידו הימנית. עד שאתה לא חוזה בפלא בעצמך אתה לא יכול להאמין שסופרי עושה את מה שהוא עושה עם כדור למרות המגבלה שלו. גם אם לשנייה קלה הוא נראה ליריביו כמישהו שיש להתחשב בו, כמו במשחק האימון שנערך ביום שישי האחרון בימק"א, אחרי כמה דקות יקרות ושלוש קליעות מדויקות מצידו חברי הקבוצה היריבה הבינו כי הוא מהווה סכנה ברורה ומיידית.
"יש הטעיה שאני עושה עם יד ימין כשאני מתחיל בה את הכדרור", הוא אינו חושש לגלות סוד מקצועי. "הם לא מצפים לזה ואז מנסים לחטוף לי, ואז אני מעביר ליד שמאל ועובר את השחקן. זה תמיד מצליח לי".
"הוא מעורר השראה", אומר אופיר לוי, שאימן את סופרי במתנ"ס גילה לפני שהחל לשחק איתו. "מדובר בבחור קשוח וחיית משחק. הוא הופך חיסרון ליתרון והוא חצוף על המגרש. כיף לשחק איתו כי הוא תמיד מפתיע מחדש ושחקני הקבוצות היריבות בהלם ממנו".
"האמת שהתחלתי עם כדורגל", מודה סופרי. "אבל בגיל 12 הלכתי לאחד מאימוני הכדורסל של אבא שלי בקבוצת הפועל מטה יהודה (ליגה ב'). התאהבתי בכדורסל, ביקשתי ממנו שירשום אותי למתנ"ס".
זה נשמע מאוד אמיץ.
"היו רגעים קשים, אבל כולם הפתיעו אותי ופרגנו. צברתי מהר מאוד ביטחון והבנתי שאני רוצה לאתגר את עצמי עוד יותר אז נרשמתי לנוער של הפועל ירושלים, וגם שם אני מצליח".
"הוא קלעי מדהים", אומר לוי, ואכן אפשר לראות בשידור חי באולם ימק"א גם כיצד הקליעה שלו נכנסת באחוזים גבוהים וגם כיצד הוא מצליח לתעתע בשומרים שלו כשהוא נותן זווית מעניינת על המגבלה שמבחינתו הפכה ליתרון.
אופיר, יש לו סיכוי לעלות לבוגרים של הפועל ירושלים?
"הוא שחקן ברמה מאוד גבוהה, אולי לא הפועל ירושלים אבל אין לי ספק שהוא יכול לשחק בקבוצות מקצועיות ולהרוויח כסף מזה".
ניר, מה לגבי העתיד?
"אני חושב שאוכל לשחק גם בבוגרים. זה יהיה קשה, ברור, אבל אצטרך לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי. זה אפשרי. כרגע אני משחק בליגה א' בפסגת זאב וחריג גיל בנוער של הפועל ירושלים. בינתיים התחלתי בתהליכים להתנדב לצבא. אני רוצה להיות מדריך כושר קרבי".
לא בגלל הכסף
וייס מסתכל על סופרי בהערצה. "הוא שחקן שחקן", הוא אומר. "אני גאה שיש לי בליגה שחקנים כאלה".
גם וייס הוא סיפור בפני עצמו. לא רק שהוא הצליח, יחד עם העירייה ושותפים אחרים, להקים כאן ליגה מאפס, עם מגרשים טובים, שופטים מקצועיים, תלבושות תואמות, דף סטטיסטיקות בכל רבע ואפילו שידורים חיים בפייסבוק - הוא למעשה הפך את הליגה למרכז חייו. "האמת? רק לפני כמה שבועות אזרתי אומץ להגיד לאנשים שזה בעצם הדבר היחיד שאני עושה כיום", הוא מספר. "אתה לא מבין בכמה עבודה מדובר. זה ממלא את הימים ואפילו את הלילות שלי. אני חוזר הביתה אחרי משחקים, אוכל משהו ואז יושב לערוך וידיאו וטבלאות אקסל. אני עובד פי שלושה מבעבודה הקודמת שלי בעסק שהיה לי, של פרסום והדפסות, שהיה, אגב, מצליח למדי".
וגם מרוויח פי שלושה?
"בעבודה הקודמת שלי הרווחתי פי שלושה מכפי שאני עושה עכשיו".
"שיחקתי המון כדורסל בתור ילד", הוא ממשיך. "הברזתי משיעורים בשביל לשחק, ואפילו שיחקתי תקופה מסוימת באליצור ירושלים. אני מת על המשחק הזה".
בטח לא כסנטר.
"ברור. בגובה שלי הייתי תמיד רכז. אני ככה גם באופי, תמיד מעדיף למסור מאשר לקלוע. זו גם הסיבה שהקמתי את הליגה הזו, לטובת הכלל".
בדרך כלל לליגות חובבניות אין שם טוב.
"את זה באתי לשנות. זה החל כפיילוט בשכונת רמות שבה גדלתי והמשיך למה שקורה היום בעזרת אנשים טובים שתומכים בי, כמו איציק קורנפיין ואלון חסיד מעיריית ירושלים ו'ראם ספורט', שנותנים חסות לליגה".
איך אתה מסביר להורים שלך מה אתה עושה?
"זה קצת קשה. אבא שלי רופא אורתופד ותיק ואמא שלי מורה לאנגלית. הם בוודאי היו רוצים שאהיה עם תואר ומקצוע מסודר וכל זה וכדורסל לא ממש נראה להם כמו עתיד".
הם היו במשחקים והבינו מה עשית לכדורסל בעיר?
"הם מתחילים להפנים. אבא היה במשחק הגמר בשנה שעברה והבין במה מדובר. אני עדיין לא בטוח שבבית הכנסת הם מספרים לחברים שלהם שזה מה שהבן שלהם עושה בחיים".
למה אתה שואף?
"להגיע לרמה הכי גבוהה של הכדורסל בתחום הניהולי, להביא את הניסיון שלי לכדורסל הישראלי, להביא את ישראל לרמה הכי גבוהה באירופה אפילו בתקציב הקיים".
בשלב הזה של הראיון דניאל סטולרו מגיע לקרוא למשה להשלים חמישייה.
למה קראתם לקבוצה 'הולי מוזס'?
"זו הקבוצה של משה, אז קראו לה על שמו ומישהו הוסיף את ה'הולי', כי מגיע לו על מה שהוא עשה לכדורסל בעיר".
משה, כבוד עצום.
"אני לא היחיד שקראו קבוצה על שמו", הוא מצטנע. "אחת הקבוצות הטובות בליגה נקראת מרלין מונרו".
ועדת משמעת בווטסאפ
מספיק להסתכל על דפי הסטטיסטיקה המופצים ברשתות החברתיות בסיומו של כל משחק כדי להבין את הרצינות של ה'ירושליג', ללא ספק ליגת החובבים הכי רצינית שתיתקלו בה. ואיך מתמודדים בליגה הזו עם אלימות? הרי למשחק כדורסל, בטח כזה של חובבנים, יש פוטנציאל עצום להפוך לנפיץ. "דבר ראשון, אנחנו לא מקבלים קבוצות בעייתיות ושחקנים אלימים", אומר משה וייס. "בזה אנחנו לא מוותרים".
ומה קורה כשהאלימות מרימה את הראש? "היה לנו בשבוע שעבר שחקן מאחת הקבוצות שקילל שופט", נזכר וייס. "הוא הורחק למשחק אחד בעקבות החלטה של ועדת המשמעת של הליגה".
יש פגישות של ועדת משמעת?
"במקרה הזה זה התקיים בווטסאפ".
