משה חוגג נפגש מספר פעמים עם יוסי בניון בתקופה האחרונה. בכל השיחות האלה, כמו בשיחות אחרות שמנהל בעל הבית של בית"ר עם שורה של מקורבים, הוא עושה חשבון נפש ורבלי. "עשיתי הרבה טעויות השנה", הוא אומר. "אני חייב מישהו שייקח על עצמו את הניהול המקצועי של בית"ר". אלה דברי טעם, אבל יש בהם גם טעם לפגם. חוגג מכוון לדבר הנכון, איש מקצוע שיהיה אחראי לטוב ולרע על פניה המקצועיים של בית"ר. מצד שני, לא בטוח בכלל שחוגג מסוגל להיות מאחורי הקלעים, לא להחליט ולקבוע, לא להיות האיש שהוא דה פקטו בעל המאה ובעל הדעה. הוא נהנה מהשעשוע הזה של לשחק את משחק הג'נרל מנג'ר במציאות, למנות ולפטר, להרכיב קבוצה, להחליט על מאמנים. בעניין הזה הוא לא שונה מאלי טביב. בהתנהלות, ברוחב הלב, בג'נטלמניות וגם בנאיביות הוא רחוק מאיש העסקים הכפר סבאי אמריקאי שנות דור.
בניון, תאמינו או לא, עדיין לא מצליח להכיל את העובדה שבעוד פחות מחודשיים הוא יפרוש ממשחק פעיל. היצר להמשיך ולמשוך את הקריירה על כר הדשא בוער בו. שורה של מקורבים דוחקים בו לתלות את הנעליים, מנסים להניא אותו מלהתרוצץ על כר הדשא של בית וגן, טדי, המושבה, סמי עופר וטרנר. היו בכדורגל הישראלי מעט שהם גדולים מבניון. אף אחד מהם לא ניסה לברוח מבשורת השנייה האחרונה כשחקן פעיל. לא נמני, לא אוחנה, לא ברקוביץ', לא מלמיליאן, והרשימה עוד ארוכה. כולם אמרו תודה, חלק גדול מהם כבר דאגו קודם ליום שאחרי.
בניון יודע שהוא צפוי לקבל ביצת זהב מחוגג, תפקיד שבו חשק עוד בימיו באנגליה תחת ונגר ובניטז ואחרים. אבל הוא גם יודע שלא בטוח שחוגג מסוגל ביום־יום לתת לו את מלוא הסמכויות כדי לבנות את בית"ר כראות עיניו. כל עוד לא ישתכנע שהוא מקבל את צרור המפתחות של בית וגן ולא מפתח אחד רזרבי, הוא לא יקבל החלטה על עתידו. ולא, אין לו בעיה שהעסק יתנהל כשההחלטות מתקבלות בשיתוף פעולה עם הבוס, עם אוחנה ומוני ברוש כל זמן שהמילה שלו היא כבדת משקל. הדגש אגב, הוא על אוחנה לצידו או כפי שאמר מספר 15: "אוחנה זה בית"ר ובית"ר זה אוחנה".
לכל מי שמנסה לערבב את נושא בניון עם איזשהו קשר לתפקידו שלו אוחנה, אז אין לו מושג במטריה או שאין לו מושג על מבנה ההירכיה בבית וגן. אוחנה לא רוצה להיות הג'ורדי קרויף של בית"ר וגם לא רצה זאת בעונה החולפת. הוא נמשך לכיוונים האלה בעל כורחו, מכיוון שחוגג היה צריך להתאקלם בעולם הכדורגל הישראלי. לאוחנה, ייאמר מיד, יש כמו לאחרים אחריות למצבה העגום של בית"ר העונה, אבל האשמה המרכזית שלו היא לא בקבלת ההחלטות. היא בעובדה שהוא מסרב גם היום לחשוף לעיני כל את כמות הפעמים שבהן חוגג קיבל החלטות רעות. הוא ניסה להסביר לו את המשמעויות שלהן מבעוד מועד, ובעל הבית רץ אליהן כמו שור שרואה סדין אדום. אבל מדד הנאמנות של אוחנה הוא כזה שהוא לעולם לא ישתמש בכסת"ח גם אם ים אוהדים של בית"ר ועוד כמה אנשים שמנסים לסגור איתו חשבונות ישנים מנסים להזיז את האחריות מחוגג אליו. אוחנה לא מתעסק בטייטלים. או כמו שאמר פעם לאלי טביב: "אם זה מה שישרת את האינטרסים של בית"ר, אני מוכן להיות פקיד במחלקת הנוער וזה שסוחב עם מאיר הרוש את הציוד". התבטלות או גדלות נפש שבסדר העדיפויות מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים הוא הדבר החשוב ביותר? אתם מבינים לבד.
אם בניון (וזה יקבל תאוצה רק אחרי המשחק מול סכנין) וחוגג יגיעו להסכמה על תפקידו החדש של מספר 15 בבית"ר, המועמד המוביל לעמדת מאמן בית"ר יהיה רוני לוי. בנושא הזה בניון מצפה מחוגג שייתן לו את הקרדיט. לבית"ר על פניו אין שום סיבה שלא להנחית כאן את לוי: מאמן מהדרג הראשון בכדורגל הישראלי, אחד שהיה כאן בשתי קדנציות מוצלחות, וחשוב לא פחות מאמן פנוי. ייאמר מיד: בין לוי לבניון היו לא מעט עימותים בעבודתם המשותפת במכבי חיפה. עד כדי כך שבניון הובהל למשרדיו של יעקב שחר בתל אביב, שם, בין תוכניות העבודה של וולוו והונדה, שחר הודיע לכוכב שלוי מבקש לוותר עליו. הנוסחה היתה פשוטה: "תחליט מה יותר חשוב: ההצלחה של מכבי חיפה או הפופולריות של יוסי בניון?" אמר לוי. בניון בחר באפשרות הראשונה. המהלך הזה רק הפך את לוי למוערך יותר בעיני בניון. הוא גם מלמד משהו על הדרך החדשה שמשה חוגג יצטרך לבחור למען הצלחת בית"ר: להחליט מה יותר חשוב - ההצלחה של בית"ר בעונה הבאה או הקשקושים בכלי התקשורת בכל פעם שחוגג פוגע בול ברכש חדש, ולצידו, סליחה על המילה, הג'ידור כשהעסק מתרסק. ועוד משהו: הסוכן של בניון ושל רוני לוי הוא אבי נמני, הדמות היחידה בכדורגל הישראלי העונה שניסתה באמת לעזור לחוגג מהרגע שבו נחת בבית וגן. חוגג יודע מצוין שאם היה מקשיב יותר לנמני (כמו גם לאוחנה כמובן) הרבה צרות היו נמנעות ממנו העונה.