על עקבים ואנשים: ארבע שנים לא תמימות בכלל חלפו, מאז הגיעה אלית מזא"ה בת ה-37 למשחק הכדורגל הראשון בחייה כטובה לחבר, כשהיא חסרת ידע בסיסי בענף, לבושה במיטב בגדיה, מאופרת למשעי ומדדה על נעלי עקב, ועד העונה האחרונה, בה נראתה מקפצת אחוזת טירוף על נעלי עידוד נוחות, בגוש האוהדים המרכזי של קבוצת בית"ר נורדיה, ומחלקת ערק לכל דכפין מעל גיל 18 במקרה של צהלת אמת. ארבע שנים שבהם הפכה לא רק לאוהדת מושבעת של הקבוצה ואחת מנותנות הטון ביציע ומאחורי הקלעים, אלא גם נבחרה לוועד המנהל של קבוצת האוהדים הנהדרת מליגה א', שכמעט והעפילה לליגה הלאומית בשנה שעברה.
אבל ביום חמישי בשבוע שעבר, האוהדת האנרגטית, חברת הוועד המנהל ומי שאחראית על מחלקות הילדים הנוער של בית"ר נורדיה, הרגישה ונראתה כמו ילדה קטנה ומבוישת, ןישבה זקופה ומתוחה, ידיה חובקות את ברכיה, נרגשת לפגוש לראשונה את אלילתה: אלונה ברקת נשיאת הפועל באר שבע - אלופת המדינה בשלוש השנים האחרונות. "היא השראה בשבילי ובשביל נשים אחרות שנכנסו לעולם הגברי הזה של הכדורגל ", מסבירה מזא"ה את ההתרגשות המפתיעה, "בעיניי היא דוגמא ומופת לכך שגם נשים יכולות להגיע להישגים ניהוליים שגברים יכולים רק לחלום עליהם...תגיד, לדעתך היא נחמדה כמו שהיא נראית?
אני בטוח.
"אז אני חושבת שאביא לה צעיף של נורדיה במתנה".
לך תחפש את החברים שלך
"ספורט תמיד עניין אותי", מגלה מזא"ה, אם חד הורית לשלושה בנים, העובדת במנהל קהילתי גינות העיר, "אבל לא כדורגל. הגזענות והאלימות של אוהדי בית"ר הרגישו לי תמיד כמשהו שמאפיל על הקטע של הספורט".
אז מה קרה שהגעת לכדורגל?
"לפני ארבע שנים חבר הזמין אותי למשחק הראשון של הקבוצה החדשה שאוהדי בית"ר שמאסו באלימות החליטו להקים ואני החלטתי להגיע ולהצטרף ליוזמה".
זוכרת את המשחק?
"ברור. ניצחנו שתיים אחת את קריית עקרון במגרש האוניברסיטה בגבעת רם. אני פחות זוכרת את המשחק אבל יותר את ההתלהבות של האוהדים, את הרעיון של להקים קבוצה חדשה מאפס בלי אלימות בלי גזענות, עם ערבים עם נשים וילדים ביציע. כל כך שונה ממה שהכרתי עד אז".
אבל רוב האוהדים, כמעט כולם בעצם היו אוהדי בית"ר.
"ברור שרוב האוהדים היו בעברם אוהדי בית"ר, אבל הם חיפשו תיקון ודרך לייצר קבוצה שאולי ביום מן הימים תוביל לשינוי. אהבתי את זה שהם חוזרים ממש לנקודת ההתחלה, ממש עד זאב ז'בוטינסקי שתמונתו מתנוססת על דגל כשלצדו כוס בירה. זה הלהיב אותי רציתי להיות חלק מזה. התחלתי להגיע למשחקים. בהתחלה עם הבנים שלי, כי לא הכרתי אף אחד, אבל בהדרגה הפכתי להיות מעורבת יותר ויותר בעשייה, בציור שלטים בארגון הסעות ומאוחר יותר בוועד המנהל של הקבוצה כמי שאחראית לקבוצות הילדים והנוער, בית הספר לכדורגל, קהילה והון אנושי שזה פעילות התנדבותית וארגון אירועים כמו מסיבת פתיחת העונה שאנו חוגגים השבוע בפאב המפלצת".
את האישה יחידה בוועד המנהל?
"כרגע כן, אבל יש המון נשים שהגיעו כאוהדות ואני מאמינה שאף הן יגיעו לתפקידים ניהוליים בעתיד".
יש משהו שעשית שאת גאה בו במיוחד?
"יש הרבה. במיוחד העבודה במחלקת הנוער שהיא העתיד שלנו, שיתוף הפעולה שיש לנו עם מחלקת הנוער של בית"ר ירושלים וחנן אזולאי, אבל אם ממש מתעקשים על משהו שאני גאה בו במיוחד, זה הבית שהוספתי לשיר "שומר החומות" (אני עומד על חומה) ושהאוהדים שלנו שרים במשחקים:
"אני עומד מול המגרש
מביט לדשא ונרגש
זאת הקבוצה עם המנורה
מונחת לי על כף ידי
אני מביט בה מאוהב
אני עולה לכאן תמיד סתם להרגיש
בית"ר נורדיה את בלב שלי תמיד
בית"ר נורדיה את בלב שלי תמיד".
(הפזמון נשאר זהה למקור)
אז מה יותר קשה?
כמה שעות לפני משחקה של הפועל באר שבע מול אפועל ניקוסייה, במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, כשקיום המשחק מוטל בספק בגלל רקטה שנחתה בפאתי בירת הנגב, אלונה ברקת בת ה-49 נראית נינוחה בצורה מפתיעה. היא מתנצלת שהיא צריכה לצאת בקרוב לארוחת הצהריים המסורתית עם מנהלי הקבוצה היריבה, ושומעת מרותקת את סיפורה של מזא"ה על קבוצת האוהדים שלה.
"זה מקסים ורומנטי", אומרת ברקת, "קבוצות אוהדים הם רעיון נפלא ואידילי, אבל ככל שתתקדמו במעלה הליגות, אתם תגלו שזה ילך ויסתבך. בליגות הגבוהות יותר יהיה קשה לסמוך על כסף שיגיע מאוהדים. חייבים בעלים יחידי ויציב".
איך את הגעת לכדורגל? אלית שואלת.
"ידעתי ממש מעט על כדורגל" ברקת מודה בחיוך, "ממש כמוך, אבל ב2004 כשחזרנו מארצות הברית, התחלתי ללכת עם לוני הרציקוביץ' שהיה אז המנהל של מכבי תל אביב למשחקים, ובנסיעות דיברנו על כדורגל".
- דיברת עם לוני על כדורגל?
- על מה יש לי לדבר אתו?
"היו דיבורים באיזה תקופה על כך שאכנס כשותפה במכבי תל אביב", ממשיכה ברקת, "ואז אלי אלאלוף שהיה מנכ"ל קרן רש"י, ועבדנו יחד על מספר פרויקטים חברתיים, הציע לי לבדוק אפשרות לרכוש את הפועל באר שבע. רכשתי את הקבוצה מאלי זינו ב2007 כשהפועל באר שבע הייתה בליגה השנייה. חלמתי על קבוצה תחולל שינוי חברתי ועירוני ובאר שבע נראתה כמו המקום המתאים. לשמחתי צדקתי".
אלונה, מה יותר קשה? לבנות קבוצה מאפס כמו אלית, או להיכנס לקבוצה קיימת?
"אני חושבת שאלית תסכים אתי שהרבה יותר קל ליצור קבוצה חדשה עם סט של ערכים ולבנות בהדרגה, מאשר לחולל שינוי במקום עם גרעין חשדני של אוהדים שעבר המון היסטוריה משותפת, ופתאום מגיעה מישהי חדשה ורוצה לחולל שינוי בקבוצה שהיא בבת עינם".
"אני מסכימה", אומרת מזא"ה, "אני חושבת למשל על מי שרוצה לקנות כרגע את בית"ר מאלי טביב. זה נראה אבוד מראש".
מנהלת קבוצת כדורגל זה בעצם המקצוע העתיק בעולם?
הקללות האיומות שספגה אלונה ברקת במשחק אלוף האלופים לפני מספר שבועות נגד הפועל חיפה היובלתי נסבלות גם לאוזן הניטראלית. נשיאת הפועל באר שבע הייתה נבוכה מאוד אבל חדורת מוטיבציה, והצליחה בקושי רב לחזור רק על חלקה הראשון של תבנית החריזה: "אלונה זונה, אלונה ...לכל השכונה".
"יש במגרשים תחושה שאתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך", ברקת אומרת, "דברים שלא תחשוב לעשות בעבודה או בבית, כן תרשה לעצמך לעשות במגרש".
זה קשה לך?
"אני מתעלמת, אבל לילדים שלי זה קשה לשמוע. אני מסבירה להם שזה לצערי חלק מעולם שבו אנו חיים. לדעתי זה יותר עצוב בשביל מי ששר את זה ובוחר להגיע למקום כזה נמוך".
"גם אותי קיללו", מספרת אלית, "היה לנו משחק בקריית מלאכי בשנה שעברה. יצאנו תיקו והרסנו לקריית מלאכי את הסיכוי לעלות ליגה, אז האוהדים זרקו בקבוקים וקיללו אותי כשעברתי ליד היציע שלהם".
הם ידעו מי את?
"אני לא חושבת. "הם פשוט שרו: "זאת עם הצהוב זונה"".
כבר נתקלת במקרי אלימות? שואלת אותה ברקת.
"אוהדי קבוצת האוהדים של אשדוד שפעם היינו איתם ביחסים טובים, רצו לשרוף שלט שלנו שחבר'ה שלנו שמרו עוד מתקופת טדי. וזה כמעט יצא משליטה, אבל הצלחתי להרחיק את האוהדים שלנו. אצלך?"
"אם על קללות אני מוחלת, על אלימות אני לא מוכנה לעבור לסדר היום", אומרת ברקת. "כשהמאמן היה גיא עזורי והקבוצה הייתה במצב קשה, וכמה אנשים ניסוי להוריד את הרכב שלו מהכביש. לא איימתי אבל הודעתי שאני לא אמשיך כמנהלת הקבוצה כל עוד העובדים שלי נמצאים בסכנה ומרגישים לא בטוח. אני חושבת שהקהל שלנו מאוד התבגר בעקבות במקרה הזה".
נשים בעולם גברי
"אני חייבת לשאול אותך", אלית פונה לברקת, "אני אישה יחידה בוועד מנהל של גברים בלבד, יש לך טיפים בשבילי כיצד להתנהל?
"בהתחלה זה קשה", ברקת בהחלט לא מנסה ליפות את המציאות, "ולוקח זמן למצוא את המקום שלך בעולם הזה. אבל כמי שעבדה בסביבה גברית כמעט כל חייה, לאורך זמן ועם עבודה קשה זה קורה. וגברים הם הראשונים להעריך את מה שאת עושה".
את מרגישה שיש הבדל בין גברים לנשים בסביבה ניהולית?
"ברור. אנחנו הרי רואות הכול, לטוב או לרע. אם למשל שחקנים עוברים לי מול הפרצוף, אני יודעת מיד מה עובר עליהם, אם עבר עליהם יום טוב או לא טוב. לשמחתי המנכ"ל שלי - אסי רחמים רגיש כמוני ומאוד דומה לי. הוא איש נדיר ואנו מסתדרים נפלא".
"בהתחלה לא הבנתי בכדורגל בכלל, עכשיו לאחר ארבע שנים זה כמובן אחרת" אומרת אלית, "איך זה היה אצלך?".
"האמת היא שהאוהדים קיבלו אותי מיד בשמחה", אומרת ברקת, "אבל הייתי צריכה להרוויח את האמון של הקולגות שלי. אני זוכרת ששמעתי בלי הפסקה דברים כמו מה היא מבינה בכלל בכדורגל"? אבל זה משהו שאת לומדת עם הזמן. אני למשל הולכת למשחקים בליגה הלאומית לראות קבוצות ושחקנים. היום אני יכולה לדבר עם המאמן שלי על שיטות אימון בלי להרגיש נחותה".
"גם אני מרגישה ככה אחרי ארבע שנים", מסכימה מזא"ה, "לדעתי זה גם בגלל שאף פעם לא באתי ממקום מתגונן. הייתה לי אג'נדה ואהבה גדולה לקבוצה ולמשחק, וזה מה שהיה חשוב. שאר הדברים באו יחד עם זה".
אלונה ואלית. יהיה לכן יותר נוח כשיהיו יותר נשים במערכת?
"ממש לא", מזא"ה מתנגדת, "בימינו זה כבר לא משנה נשים או גברים. מה שחשוב זה שיהיו אנשים איכותיים. אני חושבת שהפעם היחידה שעשיתי שינוי כאישה היה כאשר היה לנו משחק חשוב בטדי, והאוהדים רצו שנעלה עם דגל פריסה של זוהר ארגוב. ביוזמתי קיימנו דיון בפורום של האוהדים בגלל שאני התנגדתי לזוהר ארגוב כמי שישב בכלא על אונס והצעתי במקום את אהובה עוזרי. לשמחתי קיבלו את ההצעה שלי ולשמחתי הגדולה עוד יותר אהובה עוד זכתה לראות את הדגל לפני שנפטרה ואפילו את הקטע מהמשחק כשכל הקהל שלנו שר צלצולי פעמונים".
"זה נפלא, ואני מסכימה למה שאמרת", אומרת ברקת ומביטה במזא"ה בהערכה, "בסוף שופטים אותך על עבודה שאת עושה ולא משנה אם את גבר או אישה. לדעתי זה כבר פאסה לחלוטין הדיבור הזה על נשים ועל גברים. חשוב שהיו אנשים טובים, גברים או נשים, שיובילו תהליכים וישפרו את הכדורגל. אני גם חושבת שזה לא משהו שצריכים לעסוק בו. יש לנו הרי נשיאת בית משפט עליון, שרות בממשלה, נשים מובילות תהליכים כבר שנים. פעם גם אמרו שאלי, בן זוגי הוא מי שמושך בחוטים. זו הייתה אמירה נוראית ושוביניסטית שעכשיו ברור שהיא לא נכונה, למרות שכמו כל בן זוג לו ולילדים שלי יש המון חשיבות והשפעה על מה שאני עושה והם מאוד מעורבים איתי ובאים לכל המשחקים יחד איתי".
אישה בחדר ההלבשה
איך אתן מתמודדים עם אכזבות?
"אני אחרי הפסדים נכנסת למיטה", צוחקת אלית, "ומנסה לשכוח מה שקרה. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה בכיתי במשחק האחרון של העונה שעברה נגד מכבי קביליו יפו. הכנסו גול והובלנו בדקה שמונים ולבסוף הפסדנו את המשחק. אבל התגברתי. כיום במסגרת התפקיד שלי, אני בעמדה קצת יותר ממלכתית אז אני חייבת להראות עניינית למרות שאני נורא עצובה ולעודד אחרים כשבפנים אני הרוסה לגמרי".
"אני זוכרת שהרגשתי למשל נורא השנה, אחרי שהפסדנו לדינמו בזאגרב 0-5", אומרת ברקת, "יש אכזבות והן לא פשוטות, אבל אתה לא נותן להן להפוך למכשול. חייבים להסתכל על התמונה הגדולה. כמנהיגה וכמי שמובילה מערכת שלמה שנושאת את עיניה אלייך, אסור לך להראות כמי שהתבאסה או התייאשה. אז ירדתי לחדר ההלבשה והלכתי לעודד את השחקנים כדי שנהיה עם הפנים קדימה".
את נכנסת לחדר ההלבשה?
"לפעמים. רק כשצריך וברק שותף איתי בהחלטה. חדר ההלבשה זה המקום של המאמן. צריך גם לברר קודם אם כולם לבושים בהתאם".
"גם אני נכנסת לחדר ההלבשה", מספרת אלית, "נורא מעניינת אותי הדינמיקה בין המאמן לשחקנים. אני לומדת שם המון. כמובן שאני שולחת קודם כל מישהו פנימה לבדוק אם כולם לבושים. במיוחד אחרי שקרה פעם משהו לא נעים..".
מה קרה?
"ישבתי בחדר ההלבשה כשאחד השחקנים שלא שם לב שאני שם בכלל, הוריד את המגבת שלו והתחיל להתלבש".
מה עשית?
"צעקו לו שאלית שם, אז הוא נבהל והחזיר את המגבת אבל זה כבר היה כשהגב שלי היה מופנה אליו כי נמלטתי משם. הוא התנצל על זה עוד חודשים אחרי אבל אני מהטראומה הפסקתי להיכנס תקופה ארוכה אחרי לזה לחדר ההלבשה".
