אבל בהסתדרות: מילונית, הפירוש למונח הזה הוא: "קריאה ביציעים לאחר שבית"ר מבקיעה גול לקבוצת הפועל כלשהי, בעיקר בדרבי". מעשית, מגרש קטמון, ימק"א בלומפילד או רמת גן היו רועדים בשירה אדירה של היציעים בצהוב־שחור אחרי שבית"ר היתה כובשת לרשתה של הפועל. קריאת הקרב הזו קיפלה בתוכה את היריבות בין הצד הבית"רי של תנועת החירות לצד האדום של הסתדרות הפועלים, אף על פי שרבים מאוהדי הפועל ושחקניה היו במחשכים בכלל בצד הימני של הפוליטיקה. במקרה אחד, אחרי דרבי נוער שבו ניצחה בית"ר 0:1 משער של אודי רובוביץ', סיפר אודי חמודי שכשעלה לאוטובוס הנהג אמר לו: "אתה הג'ינג'י שדפק את הפועל? היום אתה לא משלם כרטיס. יאללה, אבל בהסתדרות".
בן רימוז' ואלי אוחנה: לעד כנראה יהיה כאן ויכוח פילוסופי מקומי מי היה יותר גדול: 'הצרפתי' של הפועל עם התנועות של ג'ורג' בסט או מספר 11 האגדי שהוא ללא ספק אליל הכדורגל הגדול בכל הזמנים. נאמר זאת כך: בן רימוז' היה פנומן שעשה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה עם הכדור. אוחנה היה בדיוק כזה, אבל גם ווינר בנשמתו שזלל תארים גם בארץ וגם באירופה. אוחנה כנראה מנצח גם כאן, אבל אל תזלזלו במי שראה בלייב את בן רימוז'. איך אמר אוהד ירושלמי ותיק של בית"ר דווקא: "לא יודע מי היה יותר גדול, אבל אי אפשר היה להוריד מהם את העיניים כשהם היו מתחילים לרקוד על המגרש".
גביע הטוטו: ב־31 ביולי, לפני חודש וחצי, קיבלנו טעימה מהחגיגה הירושלמית בצהוב ואדום, כשהפועל ובית"ר נפגשו בגביע הטוטו, והפועל ניצחה 0:1 אחרי 30 שנה משער של גוני (גם הוא באות גימ"ל) נאור מאופסייד ברור. 7,000 אוהדי בית"ר ו־4,000 אוהדי הפועל היו שותפים לחגיגה הזו. ביום שני אמורים להגיע לטדי יותר מ־15 אלף צופים לדבר האמיתי.
דרבי: כמה קנאה היתה לנו בחיפאים ובתל אביבים, גם חיכינו וציפינו, גם מורשת קרב סיפרנו לדור הילדים שלא חווה דרבי מימיו. כמה חוויות יש לנו מהמעבר של גן העצמאות לכיוון ימק"א או מזה של רחוב רחל אימנו בקטמון, בשעת בוקר מוקדמת, בחולצות לבנות של שבת, רק כדי שהקבוצה שלנו תנצח 0:1 קטן ונוכל להסתובב בעיר כמו טווסים. העולם השתנה, הכדורגל גם, אבל הלב, הוא עדיין באותו מקום.
הפועל: יש מיליון קבוצות הפועל בערך. אבל תמיד כשאוהד ירושלמי ישאל אותך: "מה עשו הפועל?" תגיד לו את התוצאה של הפועל ירושלים. תמיד כשתלך ברחוב או תהיה במפגש חברתי ומישהו יגיד לך: "אני הפועל", תדמה בנפשך שחברך החדש גדל על בן רימוז' וסינגל, אולי על מישל. יהיו גם אלה שבחיוך יספרו לך: "הפועל הפסידו", עם המון שמחה לאיד.
ויקטור לוי: הקשר שהגיע מחצור הגלילית ב־1971 והפך לסמל של בית"ר, כולל זכייה היסטורית בגביע המדינה, ולחלק משלישיית שוקולד מנטה מסטיק לצד אורי מלמיליאן ודני נוימן. לוי עבר להפועל ב־1979 והעלה אותה ליגה, והוא קיבל כאן ערך כי ספק אם יש עוד שחקן ששיחק בשתי הקבוצות והפך אהוב על שני הקהלים, כשגם בצד הצהוב וגם בצד האדום נזכרים בערגה בביצועיו. לוי שיחק בהפועל עד 1982, וגם ניצח איתה דרבי ב־1981. בבית"ר הוא שיחק קרוב ל־15 דרבים.
זוכיביצקי מריו: השוער הארגנטינאי של הפועל, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים, ייזכר לעד בתודעה של אוהדי הפועל כגיבור, זה שבדרבי של דצמבר 1981, במצב של 1:2 להפועל בימק"א, עמד מול אורי מלימילאן, מלך הפנדלים, ועצר למאסטרו פנדל, שמנע שוויון וקבע ניצחון של הפועל. לא רבים יודעים, אבל דקה וחצי אחרי הפנדל הזה אותו מלמיליאן סובב כדור חופשי מ־17 מטר, וגם אותו זוכוביצקי הדף בזינוק מהסרטים. נו, סופר מריו.
חמש: 1 בדצמבר, 1973. מחזור שני. רוב שחקני הפועל בתעלת סואץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, עד ששחקניה דרשו מההנהלה שלא להופיע למשחק ולספוג הפסד טכני. זה לא עזר להם. בית"ר, שרק תשעה חודשים קודם לכן הובסה בידי האדומים 3:0, לא ריחמה על היריבה העירונית. צמדים של דוד ישי ושלום אביטן, שער נוסף של דני נוימן ושער מצמק של ציון תורג'מן קבעו את תוצאת הדרבי הגדולה בהיסטוריה. אוהדי בית"ר שרו "חמש" "חמש" עם כף יד מלאה על המצח. אוהדי הפועל ענו: "בי"ת כ"ף ת"ו, ראשי התיבות של "בלתי כשיר תמידי", כינוי של מי שלא גויס לצה"ל.
טבריה: סיפור שהיה באמת: אפריל, 1989, הצגה כפולה בימק"א. בית"ר משחקת ראשונה ומנצחת את הפועל תל אביב 1:3. אחריהן עולות למגרש הפועל והפועל טבריה, כשהמארחים באדום־לבן והאורחים בלבן־אדום. השופט בני כהן מסרב לקיים את המשחק, אז שחקני הפועל שואלים מחדר ההלבשה של בית"ר תלבושת צהובה־שחורה ועולים למחצית הראשונה עם המדים של בית"ר וסמל המנורה. מחצית שלמה אוהדי הפועל שורקים בוז לשחקנים שלהם, עד שבהפסקה השופט כהן מאשר להפועל לעלות למחצית השנייה באדום־לבן. המשחק, אגב, הסתיים בניצחון 1:2 של הפועל (אחרי שבמחצית במדי בית"ר הפועל פיגרה 1:0).
יציע העץ, יציע הבטון: מגרש ימק"א תמיד נחלק לשניים. ביציע העץ היו ישובים אוהדי בית"ר, בזה של הבטון אוהדי הפועל, שגלו, שלא בטובתם, מהבית בקטמון. ימק"א ויציעיו הם נס הנדסי. כשרואים מה קרה בבית הכנסת בגבעת זאב ובמירון רק לפני כמה חודשים, קשה שלא לתהות איך יציע העץ הרעוע החזיק אלפי אנשים, פי שלושה מהקיבולת שלו, ואיך זה לא נגמר באסון. ועדיין, במשחקי דרבי לא מעטים רבים מאוהדי בית"ר היו מסתננים ליציעי הבטון במגרש הכי מכוער אבל גם הכי מיוחד בעולם.
כסף/כרטיסים: בית"ר עם תקציב כולל של 50 מיליון שקל, 17 וחצי מתוכם תקציב שחקנים. הפועל עם תקציב כולל של 13 מיליון שקל, חצי ממנו תקציב שחקנים. תקציבים כידוע לא משחקים על המגרש, ובדרבי לעולם אין משמעות לשום דבר פרט לרוח שאיתה עולים השחקנים על המגרש. הפועל מקווה למכור לדרבי הזה בין 12 ל־15 אלף כרטיסים, הכנסות שבליגה הלאומית היא היתה יכולה רק לחלום עליהן. אוהדי בית"ר לא קנו מינויים כמעט, וגם הכרטיסים למשחק נגד באר שבע לא זכו להיענות, אבל היי, זה דרבי, ומחיר כרטיס אחיד עומד רק על 60 שקל, אז יאללה, לקופות.
לא באותה ליגה: "אנחנו ובית"ר לא באותה ליגה". את המשפט הזה של יואב דוגה לא ישכחו הרבה זמן בירושלים, משפט שהצליח להביא איתו 8,000 אוהדים לבלומפילד. סמי מלכה, בצמד שערים: בדקה ה־27, מ־20 מטר לרשתו של רוני ג'רבי, ובפנדל בדקה ה־62, קבע את תוצאת המשחק. מנגד, מישל דיין החמיץ פנדל. בסיום אמר קפטן בית"ר חנן אזולאי: "דוגה צודק. אנחנו והפועל באמת לא באותה ליגה".
מטבע: בעונת 1965-1964 נפגשו הפועל ובית"ר לדרבי במסגרת שמינית גמר הגביע. המשחק הראשון הסתיים בתיקו מאופס, ובשני כעבור עשרה ימים סיימו השתיים בתיקו 1 (בן רימוז' להפועל, ד"ר ראול גילר לבית"ר). נציג בית"ר חיים קורפו ונציג הפועל אריה ברוכיאלי הגיעו למשרדי ההתאחדות להטלת מטבע שתקבע מי תעפיל לרבע הגמר. הפועל ניצחה, אבל הודחה בסיבוב הבא בידי בני יהודה (0:2 לזהובים).
במקרה אחר, בדרבי של 1978 בימק"א, אחרי מחצית מאופסת הניחו אוהדי בית"ר מטבע על שערו של שוער הפועל פוזננסקי. בדקה ה־65 בעט אלי מיאלי פצצה מתחת למשקוף, שהעיפה את המטבע וקבעה ניצחון של 0:1 לבית"ר.
נצח: בשנת 1990 קראו בעיתונות הספורט לחלוץ הפועל נצח מסובי טוטו סקילאצ'י, על שמו של הסקורר של נבחרת איטליה. אותו מסובי, וירטואוז צנום, ייזכר לעד כמי שהוריד במדי הפועל את בית"ר לליגה השנייה. 25.5.1991, דרבי ירושלמי. 6,000 אוהדים והמשחק לא מצולם בטלוויזיה כי ערוץ 1 שלח צוות צילום במקום לימק"א לקבל את פניהם של אלפי עולים מאתיופיה. בדקה ה־17 מורדי ועקנין בועט מחוץ לרחבה, גולן מלול הודף ונצח מסובי דוחק מקרוב פנימה. 0:1 להפועל, בית"ר יורדת מעשית לליגה הארצית, כשהיא מרוחקת ארבעה מחזורים לסיום ותשע נקודות ממקום מבטחים (במסגרת הפלייאוף התחתון).
סטטיסטיקה: 56 משחקי דרבי ירושלמי התקיימו עד היום. בית"ר ניצחה ב־23, הפועל ב־12. 21 משחקים התסיימו בתיקו. התוצאה הגבוהה ביותר - 1:5 לבית"ר ב־1973. השכיחה ביותר - 1:1 (14 פעמים). ניצחון שיא לבית"ר: 1-5 (1 בדצמבר, 1973). ניצחון שיא להפועל: 1-4 (9 באפריל, 1950). רצף ניצחונות במשחקי דרבי - בית"ר: 5 (פעמיים). רצף משחקי דרבי ללא הפסד - בית"ר: 9. רצף ניצחונות במשחקי דרבי - הפועל: 2. רצף משחקי דרבי ללא הפסד - הפועל: 5.
עלי עותמן: בלם הפועל, היחיד בהיסטוריה שכבש פעמיים בדרבי, כששער אחד עצמי והשער השני לזכות קבוצתו. בדרבי המפורסם של 1981 עותמן התרומם לכדור חופשי של מלמיליאן ונגח לשערו הוא בדקה התשיעית - 0:1 לבית"ר. כעבור שלוש דקות ערבוביה ברחבה ועותמן משום מקום מוצא את הרשת ומחזיר את החוב - 1:1. בדקה ה־63 העלה דוד בוקר את הפועל ל־1:2, וכך זה גם נגמר, אחרי שמלמיליאן החמיץ פנדל מול זוכוביצקי.
פייגנבוים שייע: חלוץ הפועל תל אביב היה תמיד שנוא נפשם של אוהדי בית"ר, ולא פלא שהוא סיים את הקריירה שלו ככדורגלן פעיל בהפועל והפך גם לאחד המאמנים המזוהים איתה. בסוף עונת 1973 הפועל תל אביב הגיעה לימק"א. אוהדי בית"ר עודדו את פייגבוים וחבריו כי רצו שבית"ר תפסיד וכך הפועל תל אביב תסיים כסגנית האלופה והפועל ירושלים במקום השלישי. אוהדי בית"ר קיבלו את מבוקשם והרימו את שייע על הכתפיים. 11 שנים לאחר מכן הגיע הצדק הפואטי במלוא הדרו כשמשה סיני והפועל תל אביב גזלו לצהובים־שחורים אליפות.
צהוב: כולם יודעים שהפועל לובשת אדום בגלל שזהו סמלם של הפועלים, אבל למה בית"ר, שמאז שהוקמה ב־1936 לבשה מדים לבנים, עברה לצהוב? ובכן, אלי גבאי ז"ל, מנהל בית"ר, צפה פעם ביומני גבע בנבחרת ברזיל והתלהב מהכדורגל היפה שלה. ב־1960 הוא הגיע לחנות 'רב און' ברחוב כורש ורכש סט בגדים צהוב־שחור. לראשונה בתולדותיה, ב־8 באוקטובר 1960, שיחקה בית"ר עם המדים נגד מכבי חדרה. המשחק, אגב, הסתיים ב־1:2 לבית"ר (צמד של דוד דוידוף). ביום שני, כמו בגביע הטוטו, בית"ר צפויה לעלות במדים לבנים כי היא האורחת ולהפועל מכנסיים שחורים ופסים שחורים על החולצה.
קטמון: זה לא המגרש המיתולוגי של הפועל, אלא קבוצת האוהדים שהוקמה כדי להחזיר לחיים את הצד האדום של העיר. המגרש בקטמון תמיד היה עבור אוהדי בית"ר 'זירת פשע' שאליה הגיעו כדי לעודד את היריבות של האדומים ומתקן ראוי מאין כמוהו ביחס לחורבה של ימק"א. ובכל זאת, הריסתו של קטמון ב־1980 סימלה את ההידרדרות של הפועל ואת הרנסנס שמתחיל בבית"ר. במחזוריות של מועדון כדורגל, בהפועל מחכים שהגלגל הזה יתהפך שוב.
רובוביץ' אודי: אודי חמודי ייזכר לעד כמי ששבר את הבצורת הארוכה ביותר של משחקי דרבי. ב־10 במרץ 1970, במשחק של גשם וערפל בימק"א, רובוביץ' כבש פנדל ששם סוף ל־15 שנים בלי ניצחון של בית"ר במפגש בין שתי הקבוצות. אגב, באותה עונה, לבקשת שחקני הפועל, גירשה הקבוצה האדומה את בית"ר מקטמון ולא אפשרה לה לארח שם את משחקיה, בטענה כי "אוהדי בית"ר מעודדים את היריבות שמשחקות נגדנו".
שמונה: זה המספר של אורי מלמיליאן, שחתום על העברת ההגמוניה מאדום לצהוב ב־1973. ניצחונות בגביע ובליגה, בניצוחו של מלמיליאן, וההבנה שיש כאן ראש עיר חדש הם חלק מההשפעה המאגית שהיתה למלמיליאן במאבקי הכוחות העירוניים ובהפיכתה של בית"ר משום דבר לשם דבר. שמונה היה גם מספרו של מישל דיין, שבמרץ 1989 כבש צמד בבלומפילד מול בית"ר (0:2 להפועל) ושבר בצורת של שמונה שנים בלי ניצחון אדום בדרבי. למי שגדל בשנות ה־80, היו ירדנה ארזי ועופרה חזה, זוהר ארגוב וחיים משה, ובכדורגל הירושלמי היה אורי והיה מישל.
תשע דקות בגן עדן: אף אוהד הפועל לא ישכח את הדרבי של 17 במרץ 1973. שחקני הפועל כבר חזרו מהמלחמה, ימק"א היה מלא מפה לפה בעשרת אלפים צופים, ודווקא בחמש הדקות הראשונות הצגה של יהודה תובל ז"ל שוער הפועל מנעה יתרון בית"רי של שלושה שערים. אבל בדקה החמישית מסירה של אבי אלקובי לציון תורג'מן הקפיצה את יציע העץ האדום: 0:1 להפועל. אחרי שתי דקות, בדקה השביעית: צבי סינגל בועט לתוך הקורה הפנימית של יוז'י סורינוב והשופט יצחק נעמן מסמן (בצדק) לקו האמצע: 0:2. דקה תשיעית, זה עוד לא נגמר: בן רימוז' וסינגל החליפו דאבל פס, החלוץ השאיר 'קטנה' לסינגל, וזה הכניע את סורינוב: 0:3 להפועל. עד כמה שזה יישמע מגוחך, בית"ר תקפה ללא הרף במחצית השנייה אבל לא הצליחה למצוא את הרשת. בעיתונות ציינו כי "70 שוטרים שמרו על שלום הצופים הרבים בסדר מופתי".
