שבוע קשה לאדומים. קשה לסכם שבוע כל כך קשה ומבייש כמו שעברנו, אנחנו אוהדי הפועל ירושלים. כולנו התבזינו בסוף השבוע האחרון, ואין שום דרך לייפות את המציאות הכואבת. חטפנו בומבה לפנים, ודווקא במישור שאנחנו כל כך גאים בו, סדר, ארגון ויכולות אנליטיות. דווקא שם חטפנו את הסטירה הכואבת. חשבנו שהימים המבזים האלה חלפו עברו מהעולם, יחד עם הבעלים הקודמים של קבוצתנו, והנה התברר שגם אנחנו לא מחוסנים מטעויות אנוש מביכות ובלתי מתקבלות על הדעת.
מכאן הייתי מפיק שני לקחים מרכזיים. האחד, והוא חשוב מאוד, הוא נושא הצניעות. בואו נפסיק לחשוב שאנחנו טובים מכולם, חכמים מכולם וחפים מטעויות. אסור בשום פנים ואופן שנהפוך להיות הקבוצה האליטיסטית שכולם נהנים לחכות לנפילתה. נחזור להיות הקבוצה הצנועה והחביבה שכולם אהבו לפרגן לה. אנחנו מספיק חזקים להראות חולשה, ומספיק בטוחים כדי להודות בפני עצמנו ובפני אחרים שאנחנו בתהליך למידה ארוך שאנחנו רק בתחילתו, ויש לנו ברוך השם עוד הרבה מה ללמוד, לפני שנחשוב שאנחנו נלמד אחרים. וזה מוביל אותי ללקח השני. אסור לפחד משינויים וחידושים. חייבים להיות פתוחים לרעיונות חדשים, ובמיוחד לדם חדש שירענן את המערכת המקצועית והמנהלית. חייבים לדעת לחזק את זהותנו כמועדון אוהדים מובהק מצד אחד, ולא לחשוב בקטן ובפחד מצד שני.
כמו כולם, שמחתי מאוד לשמוע על צירופו של אורי אלון לקבוצתנו. במידה שנרצה לגדול בעתיד ולהגיע להישגים, חייבים לתת לו ולאנשים כמותו למצוא את עצמם משמעותיים במערכת. אסור לנו בשום אופן להצטייר כמערכת סגורה שמורכבת מאנשים קבועים שאסור אפילו להרהר בהחלפתם, בדיוק כמו שאין לשאוף להחלפתם בכל מחיר.
כל איש מערכת חייב להיבחן כערכו וביחס להצלחתו בחיזוק קבוצתנו. הפועל ירושלים גדולה מכל אדם, חשוב ככל שיהיה, והאוהדים באמצעות חברי הוועד חייבים להיות בטוחים שדעתם נחשבת והם בעלי הבית הלכה למעשה. אלא שאני שומע שוב ושוב שאין טעם ביוזמות ורעיונות כי לבעלי הבית אין אמירה אמיתית. זאת הסכנה הגדולה ביותר שלנו, ואם חלילה נתחיל לרדת בכמות חברי העמותה הרי נאבד מהרלוונטיות שלנו כקבוצת אוהדים.
אסיים בנימה אופטימית כיאה לאוהד הפועל: בסופו של יום חייבים לזכור אמת אחת, שהיא מובנת מאליה לאוהדים של קבוצות אחרות, אבל לנו היא כמעט בגדר נס - יש לנו הפועל ירושלים אחת לאהוד, לאהוב ולהתרגש ממנה. וכל השאר קטן עלינו.
