ביום חמישי שעבר, בשעות הצהריים, התכנסה הפועל קטמון לראשונה במגרש בעמק הארזים לאימון קבוצתי, אחרי כמעט חודש וחצי של סגר באדיבות הקורונה. סהר בראון, בלם האדומים, הרגיש באותו בוקר פרפרים בבטן, כמעט כמו בדרך לאימון הראשון בקטמון בקיץ שעבר.
"זה כיף ומרגש לחזור להתאמן ביחד עם כל הקבוצה, ואני מקווה שזה הצעד הראשון בדרך לחזרה לנורמליות ולשגרה. אני מקווה שנחזור כמה שיותר מהר לא רק להתאמן אלא גם לשחק במסגרת הליגה. הכדורגל הוא גם הפרנסה שלנו אבל בעיקר האהבה של כולנו, וחוסר הוודאות שמביא איתו חוסר אונים כשאתה ביום בהיר אחד קם בבוקר למציאות חדשה ולא נעימה כזו, הוא מתסכל. עם כל ההבנה שמדובר במכה עולמית ושכל המגזרים נפגעים, זה עצוב מאוד להיות מושבת בתקופה הזו, למרות שכולנו מקצוענים וכולנו עבדנו מסביב לשעון באופן אישי כדי להיות מוכנים לחזור במקסימום כושר כשיקראו לנו".
על שולחן הניתוחים
בראון (25) הוא מצד אחד פספוס ענק, בלם שגדל במכבי תל אביב והיה אמור בשלב הזה של הקריירה להיות בקדמת הבמה של ליגת העל. מצד שני, העובדה שהוא בכלל משחק כדורגל היא סוג של נס רפואי ספורטיבי. "עברתי קרע ברצועה הצולבת, פעמיים באותה הרגל, וניתוח בקרסול. בפעם השנייה שקרעתי את הרצועה הרופא אמר לי: 'אתה בחור צעיר בן 23. כדאי לך לפרוש ולחפש את העתיד שלך במקום אחר. זו היתה כאפה לפנים.
"סירבתי להשלים עם המציאות שבה לא אשחק כדורגל יותר. זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם ועושה אותו מגיל מאוד קטן. המלחמה היתה לקבל איזושהי תקווה שאני יכול לחזור לכר הדשא. אז עברתי אצל כמה וכמה מומחים, וכולם אמרו את אותו דבר: 'תעשה ניתוח, או שהוא יצליח, או שלא. הכל פתוח'. אני אדם מאוד חזק והחלטתי לעבור את הניתוח, ולשמחתי אחרי תקופת שיקום ועבודה מאוד קשה חזרתי לשחק. התקופה מהניתוח השני ועד החזרה לאימונים היתה מאוד קשה, עם דמעות ומחשבות מה יהיה. זה היה מסע ארוך וקצת מייסר אבל אני שמח שזה מאחוריי".
פציעות ספורט, במיוחד כשמדובר במקרה כפול, פוגעות לא רק בגוף אלא גם בנפש. תשאלו כל ספורטאי שעבר קרע ברצועות או משהו דומה, והוא יגיד לכם שפסיכולוגית הגוף נרתע מלהיכנס לקרבות מגע. עבור בלם כמו בראון מדובר בעניין קריטי. "עד הפציעה השנייה בכל אימון הייתי נכנס לכל תאקל כאילו אין מחר, נכנס בלי פחד, לא מוותר בקרב על אף כדור. אבל אחרי הפציעה הגוף מפתח מנגנון אוטומטי שבו אתה שומר על עצמך. מצד שני, במשחקים אני לא רואה בעיניים. אין דבר כזה שאני אחשוב פעמיים לפני תאקל. היה לנו השנה משחק נגד נוף הגליל ופתחתי את הראש. הגעתי לבית חולים והרופא תופר אותי. אחרי שהוא סיים שאלתי כמה תפרים הוא עשה לי, והוא ענה: 'אחר התפר החמישה עשר הפסקתי לספור'".
קדחת הדשא
קטמון, הרבה בזכות בראון (אבל לא רק), היא הפתעת העונה בשתי הליגות הבכירות. בעוד העונה שעברה, שהיתה עמוסה בסגל נוצץ, נגמרה בכישלון מהדהד, זו הנוכחית התחילה בלי שום ציפיות ועם חשש סמוי שהמועדון, שעבר דיאטה משמעותית, ייקלע למאבקי תחתית. אבל החניכים של זיו אריה הפכו לחברים קבועים בשלישיית הצמרת, הבטיחו מקום בפלייאוף העליון, ותשעה מחזורים לסיום העונה הם רחוקים שש נקודות מהמקום השני, שמוביל לליגת העל. "אני יודע שבתחילת העונה לא היו מאיתנו ציפיות גבוהות, אבל כשהגעתי לאימון הראשון וראיתי את הסגל, את התנאים מסביב ואת המקצוענות של המועדון הזה, ידעתי שאנחנו הולכים לקראת עונה מוצלחת. הדבר שהכי משמח אותי הוא ששמרנו על יציבות לאורך כל העונה ושלמרות שהיו גם תקלות אנחנו שומרים על רמה גבוהה לאורך זמן. הוכחנו שאנחנו באים לנצח כל משחק ושאנחנו מכוונים גבוה".
יש סיכוי סביר שמשרד הבריאות יוריד את השאלטר והמשמעות היא שמכבי פתח תקווה וראשל"צ עולות ואתם נשארים בלאומית.
"אני אומר לך עם יד על הלב שגם אם קטמון היתה היום במקום הראשון או השני לא הייתי מוכן לקבל את זה שהליגה תיפסק. גורל העלייה חייב להיקבע על המגרש כי אנחנו עוסקים בספורט, ואם החלטות יתקבלו בלי התמודדות ספורטיבית של מנצחים ומפסידים על כר הדשא אנחנו כורתים את הענף שכולנו יושבים עליו".
תצטרכו למחוק פער של 6 נקודות כדי לעלות.
"זיו אריה המאמן שלנו, שי אהרון המנהל המקצועי וכל האנשים בקטמון לימדו אותנו שאנחנו מתסכלים רק על האימון הבא ועל המשחק הבא. אני מאמין וגם החברים שלי מאמינים שכשהליגה תתחיל שוב נוכיח שאנחנו יכולים לעשות פינאלה יפה".
בוא נדבר על אדליי אדבאיו וויליאם אגדה, שהסיטואציה שלהם הכי בעייתית: רחוקים מהבית, תקופה בלי כדורגל במידנה זרה.
"הסיטואציה של אדליי ווילי היא באמת הכי קשה, אבל הם מקבלים את כל תשומת הלב גם מהנהלת קטמון וגם מאיתנו השחקנים, שנמצאים איתם בקשר ודואגים לכל מחסור שלהם. אני בקשר עם שניהם ולא קל להם, אבל הם מבינים וגם אומרים שמבחינה בריאותית כאן בישראל הם הכי בטוחים".
אתה רואה את עצמך נשאר כאן גם בעונה הבאה?
"התחברתי לאוהדים, למועדון, לאנשים וממש כיף לי פה, אז אין שום סיבה שלא אשאר. אני מרגיש כאילו אני כל הקריירה בקטמון ורוצה להחזיר למקום הנפלא ולשמח את האוהדים שלנו, שתמכו בנו העונה בצורה בלתי רגילה ואנחנו כבר מחכים לפגוש אותם בטדי במשחק ליגה".
לסיום, אתה מספר 41. יש סיפור מאחורי זה?
"כשהייתי בן 14 יצאנו כל המשפחה לארצות הברית כי אבא שלי נשלח לשם לעבוד בהייטק. הגעתי למשחק אן־בי־איי בין דאלאס ללוס אנג'לס לייקרס. הצגה גדולה של קובי בראיינט מצד אחד ושל דירק נוביצקי של דאלאס מצד שני. הפכתי באותו ערב לאוהד דאלאס ולמעריץ של נוביצקי, ומאז אני עם המספר שלו, 41".
