במהלך הקיץ, כשמשה חוגג, רוני לוי ויוסי בניון ישבו על התוכניות המקצועיות של בית"ר לעונה שבפתח, דרשו המנהל המקצועי והמאמן דברים שהיו מבחינתם צו השעה על מנת שבית"ר תקפוץ מדרגה ומקבוצה שהבטיחה מקום באירופה היא תהפוך לכזאת שמסוגלת לקרוא תיגר על האליפות. הסעיף הראשון: חלוץ זר שמספרית שווה יותר מ־15 שערים בעונה.
חוגג לא ממש הבין מאיפה זה בא לו ושלף כטיעון מנצח את הנוכחות של אלירן עטר בבית"ר כמוציא לפועל העיקרי שלה והתמוגג מפלייטר האסלביינק שהרזומה שלו מתמצה בליגה השניה בקפריסין. בניון את לוי הסבירו לבוס שעטר חלוץ ישראלי מצוין אבל שהוא משחק עם הכדור לרגל, שהוא רץ בממוצע 8.5 ק"מ למשחק (מעט מאוד), ושגם גילו המתקדם לא מיטיב עימו. "אנחנו צריכים את עטר אבל לידו מישהו עם עוצמות", הסבירו, "שחקן שהוא מניה בטוחה סטייל רוקאביצה במכבי חיפה".
הבעלים, התברר בדיעבד, לא ממש התרשם. הבקשה הבאה היתה להשאיר במועדון את חנן ממן, שחוגג בלשון המעטה לא ממש מחזיק ממנו. "שחקן שכקו שני מעורב בעשרה שערים בעונה, מחויב, עובד קשה ולא מפסיק לרוץ", אמרו עליו הצוות המקצועי. חוגג ענה: "יש לנו את מיכאל אוחנה". הצמד ענה: "אוחנה פנטסטי אבל זו תהיה טעות להפיל עליו אחריות ועומס אחרי פציעה כל כך קשה. אנחנו צריכים להיות מסוגלים כמערכת לתת לו לחזור לעניינים בהדרגה". חוגג דיבר על לירן רוטמן ושלום אדרי כתחליפים עד שאוחנה ייכנס לכושר, אבל המבט של הצוות המקצועי הבהיר, בלי מילים, שגם מספר 12 וגם מספר 19 הם שחקני סגל במקרה הטוב. לא נגיד שהחולצה של בית"ר גדולה עליהם כדי שלא לפגוע, אבל הם בטח לא יכולים להחזיק קבוצה, בטח לא קבוצה כזו. גם בסעיף הזה, אתם יודעים, חוגג כבר הגיע עם ההחלטה מהבית.
דבר נוסף שביקש הצוות המקצועי הוא קשר אחורי זר ברמה גבוהה, שיחזיק את האמצע. עלי מוחמד לא דפנסיבי קלאסי, איינבינדר וקריאף, כל אחד מהם שחקן טוב ובעל זהות אבל לא כזה שיקפיץ את בית"ר מדרגה. לזכותו של חוגג ייאמר שהוא דווקא קיבל והסכים עם התובנה הזו, אבל יישר קו עם דראפיץ' וברדה כשהצמד החליט להמר על אביאל זרגרי.
בין כל הזרים של בית"ר, בניון ולוי כמעט התחננו לחוגג שישאיר במועדון את לוי גארסיה, שחקן מהיר, אחד משחקני הכנף הטובים בליגה שרף ההתקדמות שלו היה אמור להפוך אותו העונה לאחד הזרים הכי משובחים שיש כאן. חוגג, בשיקול כלכלי קר ומוצדק מבחינתו, העדיף למכור את גארסיה לא.א.ק אתונה תמורת 2.6 מיליוני יורו. אבל מה שלא ברור הוא מדוע חלק נכבד מהסכום הזה, כמעט 2.3 מיליון יורו, הושקעו בתחליפים דהויים ויקרים בלי סיבה, כמו ירדן שועה (1.4 מיליון יורו) ומתיאוסיניו (750 אלף יורו). איך אמר לנו השבוע גורם בבית וגן: "חוגג בנה פה קבוצת קט־רגל ורצה לקחת אליפות בליגת העל בכדורגל".
כתובת אחת
חוגג צריך לקבל את כל המחמאות על רכישת בית"ר, הכספים שהוא שופך פה ועל היציבות הכלכלית שהעניק למועדון. אלה אינן זוטות והוא ראוי לתודה מכל מי שהמועדון הזה יקר לליבו.
אבל, וזה אבל גדול, כמו הרבה בעלי בית אחרים, גם חוגג התאהב בתפקיד המנהל המקצועי והחליט להשתעשע ברעיון לשחק סוני פלייסטיישן עם הקבוצה שלו. אם עד העונה היתה בבית"ר פונקציה של מנהל מקצועי (בניון) שהיה אמון על הרכבת הסגל, מהרגע שבניון התפטר, חוגג, במקום למנות לו מחליף, החליט שהוא זה שהופך בפועל לג'נרל מנג'ר של בית"ר. נאמר בעדינות שההבנה של בעל הבית של בית"ר רחוקים מאוד מהתחום. זה בסדר, כי זה לא המקצוע שלו. זה חמור כשהוא מחליט שמקצועית על פיו יישק דבר - זו צרה ידועה בכדורגל הישראלי, דבר שכמעט אינו קיים בכדורגל האירופי.
לא סתם, מהרגע שלוי ובניון פינו את מקומם כל מי שהיה מזוהה איתם או זכה מהם לקרדיט, מהר מאוד הראו לו את הדלת. ממן, אזולאי ורדסקה, איינבינדר כמובן, וכאמור האובססיה הבלתי הגיונית לשועה ומתיאוסיניו. ייאמר מייד: אזולאי, ממן איינבינדר וורדסקה, אף אחד מהם לא כוכב בקנה מידה ישראלי או שחקן שובר שוויון. בצד זה, התחליפים שהגיעו במקומם עוד יותר גרועים. וממילא התבשיל שיצר כאן חוגג במו ידיו תפל, חלקו לא מבושל, חלקו שרוף. חוגג יכעס על הדברים הללו, אבל מנהל מקצועי שהיה מוביל אותו למקום ה־12 בטבלה, המקום שבו נמצאת היום בית"ר, היה מקבל מן הסתם מכתב פיטורין או לפחות דרישה חד־משמעית שייקח אחריות ויניח את המפתחות. כך גם מנכ"ל באחת מקרנות ההשקעות של חוגג בעסקיו הפרטיים. במקרה דנן, חוגג הוא הכתובת מספר אחת לאיך שבית"ר נראית. נכון, זה לא המקרה של אלי טביב, שדרש לקבוע הרכבים והיה משגע את המאמנים שלו 24/7, אבל חוגג שכח שאנחנו לא בבחירות בשכונה לקבוצות של יום שישי, שמאות אלפי אנשים לא ישנים בלילה בגלל הבחירות המוטעות שלו, ובלי שום קשר, לא חראם על כל כך הרבה כסף שבעל הבית שורף לחינם?
לצידו של חוגג בבית וגן ישנן שתי אגדות כמו יוסי מזרחי ואלי אוחנה שאין אחד שמכיר את בית"ר ואת הכדורגל הישראלי טוב כמוהם. אתה משלם להם משכורת מר חוגג, תתייעץ איתם. בפועל, רוב ההחלטות שמקבל חוגג הן לבד, אוחנה לא פעם מתריע ולא פעם נתקל בהתעקשות של הבוס שלו. מזרחי? הוא לא מתערב אם לא פונים אליו, ולא, הבנתם נכון, לא מתמשמשים בידע העצום שלו.
"חוגג צריך לקבוע מדיניות, לתת את המילה האחרונה לגבי הכסף או לגבי וטו על שחקן, אבל ברור שהדומיננטיות שלו מבחינה מקצועית צריכה להיות הרבה יותר קטנה", אומר פרשן רדיו ירושלים, מישל דיין. "בית"ר בנתה כאן קבוצה לא מאוזנת, נעשו כאן המון טעויות, ועובדה שאחרי סיבוב אחד הפער מהמקום הראשון הוא 18 נקודות".
הבנייה של הסגל היתה מוטעית?
דיין: "ברור. עזבו את בית"ר שישה שחקנים ששווים 42 שערים בעונה שעברה: גארסיה, קינדה, אזולאי, ממן, פלומיין, איינבינדר. במקומם הגיעו שועה, שלא שיחק חלקים גדולים מהעונה שעברה, האסלביינק מהליגה השנייה בקפריסין, אוקמפוס שהוא בוסר, ואורן ביטון, שגם לא היה שחקן הרכב קבוע בבאר שבע, אז על מה מתפלאים? בית"ר צריכה לטכס עצה בינואר, ולבנות סגל בעוד חודש שכבר ישרת את המועדון בעונה הבאה. אני לא רואה אף קבוצת תחתית שלבית"ר יש יתרון או ערך מוסף עליה".
להסתכל למטה
על שלוש טעויות עיקריות סביר שחוגג מצטער. הראשונה היא הרכישה של מתיאוסיניו, מהטעם הפשוט שכנראה המוצר הגיע כשהוא לא תקין. השנייה היא הרכישה של ירדן שועה. דראפיץ' וברדה התריעו בפניו שזה לא השחקן שישנה את פניה של בית"ר. חוגג התעלם, למרות שעבור מספר 20 הוא נאלץ להוציא מהכיס סכום שווה ערך לתקציב השחקנים של כפר סבא ובני יהודה.
החרטה השלישית של חוגג נוגעת בוודאי לפספוס עם עומר אצילי. באוגוסט היה בעל הבית של בית"ר נחוש להנחית את מספר 7 בבית"ר וכבר סיכם איתו עקרונית את כל התנאים. יוסי בניון נעמד אז על הרגליים האחוריות מול בעל הבית מטעמים מוסריים. דווקא במקרה הזה בחר חוגג לכבוש את רצונו, והיום, כשבית"ר מעוניינת באצילי, הסיפור הזה הפך ליקר מאוד, כשהמועדון לא יכול או לא רוצה להתחרות עם מכבי חיפה על שירותיו של הקשר.
מי שרוצה להבין עד כמה בית"ר היא קבוצה גרועה היה צריך לראות את דראפיץ' וברדה באימון המסכם לפני המשחק מול אשדוד.
הם ניסו כמעט הכל כדי למצוא פתרונות: החליפו כמה שיטות, נתנו לרועי פדידה הצעיר את חולצת ההרכב, אחר כך בדקו את האסלביינק ושועה ואת עטר ואת החלוץ ההולנדי, עיבו את הקישור ואז דיללו אותו, ניסו לשחק דרך הכנפיים ואז חזרו לשיטת היהלום, ובכל הזמן הזה גירדו את הראש בייאוש כמו מישהו שמנסה לפתור קובייה הונגרית ובכל פעם שהוא מייצר שורה באותו צבע שורה אחרת קופצת ומשבשת לו את הרצף.
צריך לבוא בטענות לדראפיץ' וברדה רק על דבר אחד: וזו הזרימה שלהם ויישור הקו שלהם עם בעל הבית. הם היו צריכים לעמוד על הרגליים האחוריות כשחוגג סיפר להם על מתיאוסיניו ולדרוש ממנו לבדוק בעצמם את האיכויות של הברזילאי. הם היו צריכים לשכב על הגדר בסוגיית שועה כי ידעו מראש שזו רכישה גרועה. הם היו צריכים, גם כשרק הגיעו, לזהות שכל החלק ההתקפי שלהם הוא אותו טייפ קאסט של שחקן ולדרוש חלוץ שהוא סקורר שחי על מהירות ועל שטח ולא על כדור לרגל. הם היו צריכים להסביר לחוגג כבר ברגע הראשון שהסגל הזה לא יכול להגיע לכלום ושום דבר, ולהחליף את המנגינה של המועדון ככזה ששואף להגיע לצמרת, ולהכיר במציאות שלפיה זו קבוצה חלשה מאוד.
לא ברור עדיין, עד שהכסף מדובאי יגיע בתחילת ינואר, מה בית"ר תצליח להנחית בבית וגן כדי לשפר את מצבה. מה שבטוח הוא שאין שום אפשרות להפוך בתקופת זמן כל כך קצרה את הקבוצה הזו לכזאת שראויה לדבר ולשאוף לצמרת.
החומר שיש היום בבית"ר ירושלים הוא לא רק בינוני מבחינה מקצועית, הוא גם לא ממש משובח באספקטים אחרים. לאף אחד משחקני בית"ר אין מודעות לכך שהקבוצה בתחתית.
כמו כן, אף אחד בקבוצה לא מסתכל למטה אלא רק למעלה, ועד שהם לא יפנימו שצריך להתעניין בתוצאות של סכנין, כפר סבא והפועל תל אביב ולא באלו של מכבי חיפה ומכבי תל אביב לא יקרה כאן כלום.
