אדום בנשמה: הפועל בשבילי זו אהבת ילדות. מהרגע שבו אבא שלי לקח אותי לאולם בשטרן, שם, הגיבורים שלי היו עדי גורדון, פפי תורג'מן, דורון שפע ובילי תומפסון. שם, ההתהוות שלי היתה להפוך לאדום בנשמה וירושלמי בנשמה, מה שלא ישתנה לעולם.
בשנה שעברה, עד שהגיעה הקורונה והרסה הכל, הפועל היתה אחת הקבוצות המרגשות בהיסטוריה. את העונה הנוכחית, שבכלל התחילה עם הפיינל 8 באתונה באופן די מוזר, התחלנו בצליעה, אבל אנחנו הפועל, אופטימיים חסרי תקנה, מקווים ומאמינים שיהיה טוב.
יש בי הרבה אמונה וביטחון באנשים שמנהלים את הפועל, אם זה גיא הראל, אייל חומסקי, עודד קטש, יותם הלפרין, אנשים שיודעים מה שהם עושים, מבינים כדורסל, אוהבים את המועדון ויודעים למצוא דרך להוביל את הפועל שלנו להישגים ולרגש את האוהדים. אני לא יודע מה יהיה, כמו שאף אחד לא יודע בכל התחומים האחרים לאן אנחנו הולכים.
אני גם לא חושב שצריך להיכנס לפאניקה, לא מהקורונה, גם לא מהפסד לפה או לשם של הקבוצה שלנו. הלב מחכה לכדורסל, מחכה להגיע לארנה, מחכה לג'אמפ ולדאנק שמקפיצים אותנו ביציע, או במקרה שלנו עד להודעה חדשה בסלון בבית. אולי, וזו התקווה הכמוסה, בחודש יוני 2021 הקורונה תהיה זיכרון רחוק, אליפות תהיה רגע טרי ומתוק, וכיכר ספרא תהיה עמוסה באלפים אדומים שחוגגים צלחת ורוקדים ושרים כמו שרק הם יודעים.
נ.ב: מבטיח להגיע לכיכר, רק תעשו את העבודה. יאללה הפועל.
הביא לדפוס: שלומי אהרוני
